[קטרוג בתפילת יום הכיפורים]

עוד שמעתי מפי הנ”ל: פעם אחת ערב יום הכיפור ראה הבעל שם טוב קטרוג גדול על ישראל שתסתלק מהם תורה שבעל פה, והיה מתעצב מאוד כל יום ערב יום הכפור. ולעת ערב כשבאו כל העיר לברכם, ברך אחד או שניים, ואמר: לא יכלתי מחמת צער, ולא ברך אותם. והלך לבית הכנסת ואמר לפניהם דברי כיבושין, ונפל לארון הקודש וצעק ואמר: וי, כי רוצים ליקח התורה מידנו, איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום. ורגז מאוד על הרבנים, ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מליבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים.

ואחר כך הלך לבית המדרש ואמר עוד דברי כיבושים, והתפללו ‘כל נדרי’.

ואמר אחר ‘כל נדרי’ כי הקטרוג הולך ומתחזק, והיה ממהר על ידי זה כל הבעלי תפילות, כדי שיעמוד לתפילת נעילה בעוד היום גדול, כי הוא בעצמו היה מתפלל תמיד תפילת נעילה.

וקודם נעילה התחיל לומר דברי כיבושים, ובכה. והיה מניח ראשו לאחוריו על התיבה וגנח וצעק. ואחר כך התחיל להתפלל שמונה עשרה בחשאי, ואחר התחיל השמונה עשרה של קול רם. ומנהגו היה תמיד בימים נוראים לא היה משגיח במחזור, כי הרב רבי יעקיל ממז’בוז’ היה אומר במחזור הפייט לפניו, והוא עונה אחריו. וכשהגיע לתיבת פתח לנו שער, או לתיבת שערי שמיים פתח, וכשדיבר רבי יעקיל פעם ושתיים ושמע שאינו עונה אחריו – נשתתק, והתחיל לעשות תנועות נוראות, כששחה לאחוריו עד שבא ראשו סמוך לברכיו, ויראו העולם שלא יפול לארץ, והיו רוצים לאחוז ולסעוד אותו והיו יראים. והודיעו לרבי זאב קיצעס ז”ל, ובא והביט בפניו, ורמז שלא יגעו בו. והיו עיניו בולטות ובקולו היה עושה תנועות כשור שחוט, והיה כך לערך שתי שעות. ופתאום נתעורר ונתיישר על עומדו והתפלל במהירות גדולה וגמר התפילה.

ובמוצאי יום הכיפורים באו כולם להקביל פניו, כי כן היה המנהג תמיד. ושאלו אותו על הקטרוג מה עלתה. וסיפר להם, כי בעמדו בתפילת נעילה יכולתי להתפלל, והלכתי מעולם לעולם בלי שום עיכוב כל שמונה עשרה שבחשאי, ובשמונה עשרה של קול רם הלכתי גם כן, עד שבאתי אל היכל אחד, והיה לי עוד שער אחד להיכנס שאבוא לפני ה’ יתברך ברוך הוא, ובאותו היכל מצאתי תפילות של חמישים שנה שלא היה להם עליה, ועכשיו מפני שהתפללנו בזה יום הכיפורים בכוונה עלו כל התפילות, והיה כל תפילה מאירה כשחר נכון.

ואמרתי לאותן התפילות למה לא עליתם קודם?

ואמרו: כן נצטוינו להמתין על רום מעלתו שתוליך אותנו.

ואמרתי להם: בואו עמי! והשער היה פתוח. ואמר לאנשי עירו כי השער היה גדול ככל העולם, וכאשר התחלנו לילך עם התפילות בא מלאך אחד וסגר הדלת ותלה מסגר [מנעול] אחד על השער.

וסיפר להם, כי המסגר היה גדול כמלוא מז’בוז’. התחלתי לסבב המסגר לפתוח אותו, ולא יכולתי, ורצתי לרבי הידוע בספר ‘תולדות יעקב יוסף’ וביקשתי ממנו ואמרתי: ישראל נתונים בצרה גדולה כזו, ועכשיו אין מניחים אותי להיכנס, כי בעת אחר לא הייתי דוחק את עצמי להיכנס. ואמר הרב שלי: אני אלך עמך, ואם יהיה אפשר לפתוח לך – אפתח.

וכשבא וסיבב את המסגר ולא יכול גם כן לפתוח, אז אמר אלי: מה אוכל לעשות לך? והתחלתי להתמרמר לפני רבי: איך עזבתני בעת צרה כזו! והשיב: איני יודע מה לעשות לך, אבל אני ואתה נלך להיכלא דמשיחא אולי יהיה ישועה משם. והלכתי ברעש גדול להיכלא דמשיחא, וכשראה אותי משיח צדקנו מרחוק אמר אלי: לא תצעק! ונתן לי שני אותיות, ובאתי לשער, ותהילה לאל שפתחתי המסגר, ופתחתי השער והולכתי כל התפילות. ומחמת אותה שמחה גדולה שנתעלו כל התפילות נשתתק פי הקטגור ולא הוצרכתי לטעון, ובטלה הגזירה ולא נשאר כי אם הרשימה מהגזירה.

 

[כת שבתאי צבי]

ומאותו הרשימה אני זוכר שהיה רעש גדול בעולם, כי כמה אנשים שלחו ספריהם למדינת וואלחיא, וזה הקטרוג היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו, ושרף בישוף אחד של עיר קאמיניץ שתי גמרות מש”ס, והרב דקהילתנו אמר כי לקח מהמוכסן דכפר שלו ש”ס בחזקה, ושילם לו עבור הש”ס והניחם על האש, ובעוונותינו הרבים נשרף כולו. ותהילה לאל תיכף שעמד הבישוף לפני האש ניזוק, והוליכו אותו לעיר קאמיניץ, ולא הביאו אותו בחיים, ומת בדרך הרשע הנ”ל.

ואחר כך היה ויכוח לפני הבישוף דקהילת קודש לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ”ל כולם השתמדו, כי עשו להם חרפה וביזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיכירו שהוא לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו.

אבל פעם אחת היה הרב החסיד מורנו מנחם נחום מטשרנוביל בעירנו, וסיפר מעשה זה לפני העם, ואני באתי באמצע הסיפור ושמעתי ממנו קצת שינוי וגם דבר חדש, שאמר משיח לבעל שם טוב: איני יודע אם תוכל לפתוח, ואם תפתח יהיה בודאי ישועה לישראל. עוד אמר, שזה השער היה של היכל ‘קן ציפור’ אשר מעולם לא נכנס בו כי אם משיח, כאמור בזוהר הקדוש. ואמר, ששמע קול אלוהים ואמר לו: מה אעשה עמך שאני מוכרח לעשות רצונך.

ומהרב דקהילתנו שמעתי שעדיין היה בצער ורגז על האורחים, עד שנסעו האורחים מביתו, ואחר כך שלח שליח, ושמע השליח שהוכיחו אשתו על שרגז על האורחים, ונשען על השולחן ואמר: הנני מוכן לקבל תוכחה. ואחר כך שלח לבקש האורחים. ובבוקר עמד בתפילה בציבור.

ומכוח אותן שנשתמדו שמעתי מהרב דקהילתנו, שאמר הבעל שם טוב שהשכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שיהיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה.

 

סוד הדעת/הרב נתנאל לדרברג

חומרת מעשיהם של מאמיני יעקב פרנק והתנהלותם הפומבית הביאה את

הרבנים והפרנסים למסקנה שמדובר בתופעה מסוכנת, העלולה לחרוג מעבר

להיקפים מקומיים. לכן הם פנו אל רבני ‘ועד המדינה’ בפודוליה כדי לקבל

את חוות דעתם כיצד לנהוג בתופעה זו. עדויות של משתתפים בטקס –

שנתפסו, הודו וחזרו בהם ממעשיהם – נרשמו ונשלחו לידי הרבנים בברודי,

שם התאספו רבני הגלילות כדי לטכס עצה. הכרעת הרבנים היתה מאבק

חריף, הכולל נידוי הפרנקיסטיים, החרמתם והדרתם מכל שייכות רוחנית,

כלכלית או חברתית, לקהילתיות היהודית. במקביל תוקנה תקנה האוסרת

על לימוד בכתבי קבלה, ובמיוחד בכתבי האר”י, לפני גיל ארבעים, תקנה

שהתווספה לתקנות נוספות המבטאות חשש מהתרחבות העיסוק בקבלה.

החרם אושר והתקבל כמחייב על ידי רבני ועד ארבע הארצות, הגוף העליון

והבכיר של ההנהגה הציבורית שכלל את רבני וראשי הקהילות של פולין,

לבוב, לובלין, פודוליה ואיזורים נוספים. 

הפרנקיסטים חשו על בשרם את תוצאותיו הקשות של חרם זה: נידוי,

רדיפות אישיות, גירוש מוחלט, ניתוק כל קשר חברתי, קהילתי או כלכלי.

ביאושם ובמצוקתם ביקשו מאמיני פרנק את חסותו של הבישוף מיקולי

דמבובסקי מקמיניץ פודולוסק, שנענה לבקשתם ונתן להם את חסותו

הכנסייתית. הבישוף אף החליט על עריכת ויכוח פומבי בין נציגי הרבנים

למייצגי הפרנקיזם, ותבע מהנהגת הציבור היהודי להתייצב אליו. נציגי

הפרנקיסטים התמידו בנוכחות בדיוני בית המשפט הכנסייתי, בעוד שנציגי

הקהילות זלזלו בחשיבותו של האירוע והתעלמו מהזימון אליו. בעקבות

היעדרותם, חייב אותם הבישוף שכבודו נפגע לבוא ללבוב )למברג( לעימות

פומבי בשבוע האחרון של חודש יוני 1575 . הם הגיעו בעל כורחם, ובמשך

שמונה ימים התקיים פולמוס בין שתי קבוצות יהודים בעלי פיאות וזקנים

ולבוש מסורתי. הכמרים, ובראשם הבישוף, הבינו מעט מהמתרחש במהלך

הדיון, והיו עדים בעיקר לעוצמות של שנאה, דחייה וכעס, בין שתי קבוצות

היהודים. הטיעון של הרבנים על מעשי הפריצות של הפרנקיסטים, נדחה

על הסף בשל מיעוט ראיות. ממילא התרכז הדיון בתוכנו של התלמוד,

באמינותה של התורה שבעל פה ובמוסריותה. הכרעת בית הדין הכנסייתי

הצדיקה, כצפוי, את טענות הפרנקיסטיים, וגזרה על הרבנים עונש בגין

הטלת חרם לא מוצדק וללא סמכות. ההכרעה נפסלה לאחר מכן בבית דין

אזרחי שהיה אמור לאשרר את פסק הכנסייה, אך ההכרעה הכנסייתית על

שריפת ספרי התלמוד, בעקבות ניצחונם של הפרנקיסטיים בעימות הפומבי,

אושרה וקיבלה תוקף משפטי.

 

עדות נוספת על מאורע זה מצטט רבי משה גילערנטער )בהקדמה לספרו של

אביו רבי ישראל דוב בער גילערנטער מיאשניצא(, מכתבי זקנו רבי ישראל

חריף, תלמיד הבעש”ט המונה בכאב את הכרכים שנשרפו:

 

וגם בזמננו שנת תקי”ח לאלף השישי נשרפה תורתינו

הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ”ל נשרפה

בעיר קאמניץ, באקלים פאדליא ברחוב העיר, כל שישה סדרים

ועוד מסכת ברכות ותקוני זוהר ואשלי רברבי. מחמת המינים,

שבתי צבי ימ”ש ]כלומר: הפרנקיסטים[ ועוד היתה ידו נטויה

עלינו שהיה בציווי ההגמון שקורין בישוף. ובשעת השריפה

באותו יום אחזתו החולשה כפייה מתגבר והולך עד חמישה

ימים לחודש כסלו שנת הנ”ל ומת במיתה אכזריות. ד’ ינקום

מכל אויבינו הקמים עלינו לרעה.

רביד הזהב, דברי הקדמה, ]לעמברג תרכ”ט[

מהדורת צילום ללא שנת הוצאה. 118

 

אכן, באופן מפתיע התבטלה ההכרעה על שריפת התלמודים בעקבות מחלתו

הפתאומית של הבישוף דומבובסקי ביום שבו החלו בשריפת הספרים, מחלה

שממנה נפטר בנובמבר 1757 , כמה חודשים לאחר מכן. מחלתו ופטירתו

הפתיעה את עמיתיו הכמרים והם חששו להמשיך במלאכת שריפת ספרי

התלמוד. הציבור היהודי ראה בכך ‘אצבע אלוהים’ ועונש ראוי לבישוף, וחוגי

הפרנקיסטיים איבדו את פטרונם, שגונן עליהם מפני זעמן של הקהילות

היהודיות. לכן, לאחר תקופה קצרה שבה היתה ידם על העליונה בחסותו של

הבישוף, נרדפו שוב הפרנקיסטים על ידי הקהילה היהודית שראתה בהם את

האשמים בשריפה הפומבית של ספרי התלמוד. חלקם נמלטו על נפשם וברחו

מתחומי פודוליה לאימפריה העותומנית ושם התאסלמו.

תצוגה
תצוגה
תצוגה
© כל הזכויות שמורות
סגור