א. אור תורה במקוריותה

 

ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת וזאת הברכה 

ד. וימת שם משה עבד ה’ וגו’, ופירש רש”י אפשר משה מת וכו’ עד ומשה כותב בדמע (ב”ב די”ד ע”א), הנה לכאורה מאמרי קודש אלו אין להם שחר, כי הנה רש”י ז”ל מקשה בפשיטות אפשר משה מת וכו’, כי אי אפשר לומר שמשה היה חי בשעה שכתב וימת שם משה, כי זה וודאי אי אפשר לומר שהיה חי וכתב וימת, נמצא על כרחין מוכרח לומר שהיה מת ונמצא מקשה רש”י ז”ל שפיר אפשר משה מת וכתב וכו’, ואם כן קשה מאי מתרץ רש”י משה היה כותב בדמע, וכי משום שכתב בדמע ניחא, הלא הקושיא במקומה עומדת האיך כתב וימת משה ועדיין היה חי:

אמנם כן הוא, כי הנה לכאורה יפלא בעיני כל, הלא התורה קדמה ב) אלפים שנה קודם שנברא העולם (מדרש רבה בראשית פ”ח סי’ ב’) ואם כן קשה האיך נכתבו אז בהתורה כל הסיפורים הקדושים ג) מעניני בריאת העולם, ומעניני אדם וחוה ונח ואבות הקדושים, ושאר דברים מן בראשית עד לעיני כל ישראל, הלא עדיין לא נתהוו אז אלו הדברים, וביותר קשה הלא המיתה באה לעולם בשביל חטא אדם הראשון, ואם לא היה אדם הראשון חוטא לא היה מיתה בעולם, וזה ידוע שהבחירה ניתנה לאדם, ואם כן האיך נכתבו בתורה מאז ומקדם עניני מיתה כגון וימת פלוני, או אדם כי ימות באוהל והלא עדיין לא חטא אדם הראשון, ואף שהכל צפוי מכל מקום הרשות נתונה עיין ברמב”ם ז”ל ובתוספות יום טוב (במס’ אבות פרק ג’) והבן שם:

אמנם האמת כן הוא, כי התורה הקדושה בבריאתה נבראה רק בתערובות אותיות, היינו אלו האותיות שישנן בתורתנו הקדושה מן בראשית עד לעיני כל ישראל לא היו נצרפים אז בצירופי תיבות כמו שאנו רואים היום כמו בראשית ברא או לך לך מארצך וכיוצא, רק האמת הוא שכל אלו התיבות מתורתנו הקדושה היו מעורבין בתערובות, ובכל עת וזמן שנתהווה איזה ענין בעולם, אז נצטרפו אלו האותיות ונתהווה צירופי תיבות ונתהווה סיפור זה הענין, כגון כשנתהווה בריאת העולם וענין אדם וחוה, אז נתקרבו האותיות זה לזה ונתהוו אלו התיבות המספרים הענין הזה, וכן כאשר מת פלוני או פלוני אזי נעשו צירופי תיבות וימת פלוני, וכן הוא בשאר הדברים, שבשעת התהוות המעשה, מיד נעשה בהתורה צירופי תיבות מהאותיות כפי זו המעשה, ואם היה נתהווה מעשה אחרת אזי היו מתהווים צירופים אחרים באופן אחר, כי התורה הקדושה הוא חכמת השם יתברך ואין לה סוף, והבן:

נמצא כמו כן כאשר הגיע עת מיתת משה, ואז כבר היתה התורה כולה בצירופי תיבות מן בראשית עד וימת שם משה, כי בעת הזאת, כל המעשים הללו כבר נתהוו, רק מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל עדיין לא נצטרפו האותיות בתיבות, כי עדיין היה משה חי, רק מחמת שמוכרח היה שמשה יכתוב גם מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל מטעם שנאמר (בפ’ וילך) לקוח את ספר התורה, והיתה צריכה להיות שלימה, וגם מטעם שנקראת על שמו כמו שכתוב (מלאכי ג’) זכרו תורת משה עבדי, על כן מה עשה השם יתברך, היה אומר למשה האותיות שנשארו מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל כמו שהיו מעורבין עדיין בלא צירופי תיבות, ומשה היה כותבם כך, ואחר כך כשמת משה מיד נצטרפו אלו האותיות, ונעשו התיבות מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל, ונמצא שכל התורה כתבה משה, ושפיר נאמר לקוח את ספר התורה ושפיר נקראת על שמו, כי באמת הוא כתבה בשלימות מן בראשית עד לעיני כל ישראל:

וזהו שכתב רש”י ז”ל, הקדוש ברוך הוא אומר למשה, התורה מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל, ומשה היה כותב, אמנם כדי שלא תקשה קושיא הנ”ל האיך היה כותב וימת הלא עדיין היה חי, על זה מפרש והולך שהיה כותב בדמע, ודמע הוא לשון תערובות כידוע, כמו (בגיטין דנ”ב ע”ב) המדמע, או תרומה מדמעת, וכיוצא בהן בש”ס הרבה, והיינו שהקדוש ברוך הוא אמר לו למשה התורה אות באות, כפי שהיתה מעורבת, והוא כמו כן היה כותבה אות באות בתערובות, ואחר מיתתו נתהוו הצירופי תיבות מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל, ושפיר נאמר לקוח את ספר התורה ושפיר נקראת תורת משה, והבן:

(פתגמין קדישין מס’ גאולת ישראל):

ה. אמרו רבותינו ז”ל (ב”ב די”ד ע”א) ששמונה פסוקים שבתורה משה כתבן בדמע, שמעתי בזה בשם הרב הגדול מוהר”י בעל שם טוב ז”ל שהכוונה בדמע לשון עירוב, כידוע מלשון הגמרא (גיטין דנ”ב ע”ב) המדמע, והיינו מה שהיה בזה צירופים אחרים, כי אין התורה הקדושה חסרה אות אחד ד), רק שבחייו היו צירופים אחרים וכו’:

(מחזה אברהם פ’ ברכה):

 

כתר שם טוב, הוספות

 

שיט

גאונותו

שמעתי בשם הבעש”ט ז”ל שאמר שאפילו יאמרו לי כל פשט שבעולם ופלפול וחריפות בגמרא ובפוסקים אקשה עליו קושיא101.

—–  הערות  —–

101) מאמרי אדמו”ר הזקן ענינים ע’ רצז-רצט (הובא בד”ה וישלח יעקב תשמ”ג), וממשיך שם:

והענין דהנה התורה נשתלשלה מעולם לעולם ובכל עולם הוא בפנים אחרות. והנה כל העולמות והבחי’ הם בבחי’ דכר ונוק’, והנה כל עולם אצל מה שלמעלה ממנו הוא בחי’ נוק’ שמתאוה שישפיע עולם שלמעלה בה, וא”כ בודאי הוא חסר איזה דבר שצריכה שימלא חסרונה מעולם שלמעלה, וא”כ מוכרח להיות להיפוך וא”כ בהתורה ג”כ יש שבכל עולם ממטה למעלה לפי הפנים שיש לה באותו העולם מוכרח להיות לה איזה חסרון כנ”ל, ובעולם שלמעלה לא קשיא קושיא זאת, וקשיא קושיא אחרת כנזכר עד שורש כל השרשים מהתורה שהיא חכמה שלמעלה ושם היא בשלימות גמור. אך כשצריכה להשתלשל צריכה להיות כך בכל העולמות.

והנה הצדיק שהוא יסו”ע והוא ל’ התקשרות שמקשר כל העולמות ולכן הי’ יכול להשיב מה שיאמרו לו לפי הפשוט לפי שהוא ידוע מה שנחסר באותו העולם ויודע ג”כ למלאות החסרון מעולם שלמעלה. וזה שהקשו לרב קושיא ואיתא ששתק רב, ואעפ”כ בכל מקום ששתק הלכה כמותו, ולכאורה תמיה גדולה מהו. הענין שבאמת לפי העולם והפי’ שהקשו לו היא באמת קושיא עצומה עד שאין יכולים לתרצה לפי אותו העולם, וזהו החסרון שבעולם הנ”ל, ולכן שתק וד”ל.

נוסח אחר:

ענין מה ששמעתי מהבעש”ט זלה”ה כל פשט שיאמרו לו בחריפות ופלפול, הן בגמרא או פוסקים יקשה עליו תיכף ומיד קושיא על כל פשט וחריפות שיאמרו לו יתרץ ויקשה עוד קושי’ עד אין קץ ותכלית. והענין הוא דהתורה נשתלשלה מעולם . . רצונו הפשוט כנ”ל.

והנה הצדיק הוא יסוד עולם והוא לשון התקשרות שמקשר כל העולמות למטה ולמעלה עד שורש כל השרשים והוא קושי’ שלמעלה מכל העולמות לכן הוא יודע כל החסרונות מהתורה של כל העולמות ולכן הי’ יכול לתרץ כל קושי’ וכל פשט שיאמרו לו הוא יודע החסרון מה שנחסר באותו העולם ויודע גם למלאות החסרון מעולם שלמעלה הימנו וכדאית’ שתק רב בעגל שמודה מטרפה ואעפ”כ הלכה כמותו בכל מקום ששתק כי האמת היא קושי’ עצומה עד שאין באפשר לתרץ אותה לפי ערך העולם וזהו החסרון הוא בעולם שמחמת שאין העולם מכילו ולכן הוא שותק וד”ל

 

כתר שם טוב שכ

שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כו’. קשה מ”ט קתני שנו חכמים בלשון המשנה, דאם הוא משנה ה”ל להתחיל כמו כל המשניות. עוד קשה מה שייך כאן ברוך שבחר בהם ובמשנתם, דזה ה”ל למיתני או בתחלת כל המשניות, ריש מס’ ברכות, או בסוף כל המשניות. עוד קשה מה שייך לכאן ר’ מאיר אומר כו’. עוד קשה דקאמר זוכה לדברים הרבה, ולא מפרש מה הם הדברים הרבה. וקאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו, הוא כפל לשון, כל העולם וכולו, וקשה דהל”ל כל העולם לחוד, או העולם כולו. וכן תמהו המדקדקים בנוסח תפלת ר”ה, גם כל העולם כולו חל מפניך כו’.

י”ל דלכאורה יקשה לכל הלומדי תורה הלומדים הגמרא והמשנה הקדושה ורואים דעות שונות במשנה, תנא זה מתיר וזה אוסר, זה מכשיר וזה פוסל, ויקשה הא התורה הקדושה ניתנה למשה רבינו ע”ה מסיני מפי הגבורה, א”כ כמו שהקב”ה ב”ה וב”ש הוא אחד יחיד ומיוחד כן הוה ליה להיות בתורה דיעה אחת, ומאין ולאין הם כל אותן הדיעות בגמרא ובמשניות, וח”ו תיפוק מיניה חורבה שיעלה על לב אדם לומר דהתורה נשתכחה מישראל ע”כ כל תנא אמר לפי סברתו שלמד מן הי”ג מדות שהתורה נדרשת, וח”ו יבואו לומר שאין התורה ברורה בידינו. אבל האמת אינו כן, כי באמת כמו שהמשנה שנויה אצלינו בצורתה בלשונה כן היא שנויה אצל הקב”ה במרום, באותו הלשון עם אותן התנאים הקדושים, כמאמר רז”ל במדרש כשעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה דורש במס’ פרה ואומר ר’ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכמים אומרים כו’, אתמה מרע”ה כו’ א”ל הקב”ה זהו ר”א בן הורקנוס שמכריע כל חכמי ישראל בכף מאזנים, אמר משה רבינו ע”ה יהי רצון שיצא מחלצי, אמר לו הקב”ה ודאי שיצא מחלצך, הה”ד ושם האחד אליעזר. כי זהו חלק תורתו מחלק נשמתו, כמרז”ל התורה קדמה לעולם כמ”ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, שהם אלפים שנה קודם שנברא העולם היתה התורה הקדושה שעשועים לפניו ית’. ומהו התורה, הם הם נשמותיהם של ישראל, כי ישראל ר”ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, ויש ששים רבוא אדם לישראל, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, פי’ כי תשא כשתרצה למנות א”ת, ר”ת אותיות תורה, רא”ש, ר”ת ששים רבוא אותיות, וכך הם בני ישראל לפקודיהם.

וזה שאמרו רז”ל נמלך הקב”ה בנשמותיהם של צדיקים כשברא העולם, כי המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו, וייצר ה’ אלהים את האדם, פי’ במדה כל היצירות נמלך ה’ אלהים את האדם, עם הנשמות של צדיקים. ועל כן אנו אומרים בערבית אוהב עמו ישראל, ובשחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה, ומהו האהבה, כי שמע ישראל ד’ אלהינו, פי’ ד’ אלהינו ה’ אחד, כשהיה יחיד בעולמו היה מיוחד אלקותו עלינו.

וענין זה פי’ במג”ע משה קיבל תורה מסיני, משה ר”ת מחלוקת שמאי הלל. פירוש, שלא תאמר מחמת תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן מחמת זה רבתה מחלוקת, כ”א מחלוקת זה קיבל משה מסיני. כי הלל מימין משה, ע”כ הוא מצד החסד, ע”כ ב”ה תמיד לקולא. שמאי משמאל משה, ע”כ ב”ש הם תמיד לחומרא. ומה דחשיב במס’ עדיות מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה, מפני שמדת החסד כלול ממדת הדין, וכן מדה”ד כלול מחסד. פי’ כי הלל כולל כל הנשמות של ישראל מצד החסדים, ושמאי כולל כל הנשמות מצד מדת הגבורה, ומשה כולל כולם מצד מדת הרחמים. נעשה אדם בצלמנו, נעשה ר”ת נמלך עם שמאי הלל, והם הם בעצמם מצד אברהם יצחק יעקב, אברהם הוא מצד מדת החסד, יצחק מצד פחד יצחק, מדה”ד, יעקב כולל מצד מדת הרחמים, כמ”ש בזהר משה מלגאו יעקב מלבר.

וזהו שאומרים וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות מכה”כ. דעכ”א ג”פ קדוש ה’ צבאות, פי’ בס’ הקנה דא”ל המלאך דצבאות הוא ר”ת צירוף בן ארבעים ושתים תיבות, פי’ ע”ד שפי’ מהר”מ אלשיך ע”פ אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה ע”ש. וע”ד משל, כי כמו הרב הרוצה להסביר לתלמידו שכל גדול עמוק שהמציא בתלמודו, והנה עמקות השכל הוא ניצוץ אחד של אור המאיר בכל ההלכה, אך הרב א”א לו להסביר לתלמידו השכל העמוק הזה בתחלת העיון, אלא תחלה מעמידו בפשט ההלכה ודקדוקיה ופלפולי’ בהרחבה ובדיבור רחב עד שנפתחים שערי העליון והאמת והצדק בלב התלמיד, אז יוכל להסביר לו גם שכל העמוק בדבורים מעטים עד שמבין ניצוץ השכל העמוק בדיבור א’ לבד. כן הקב”ה ב”ה וב”ש, מפני שלא באפשר לשום נברא להשיג שכל של ניצוץ נקודה הראשונה, שהוא יוד של שם הוי’ ב”ה, כמ”ש בזהר דהוא דחילו דכולא, ע”כ נעשה מילוי ומלוי מלואים, שעי”ז נבנו עולמות התחתונים ובהרחבה גדולה. וכן הוא באותיותיה של תורה הנארגים כולם על שם הוי’ ב”ה, ששרשם י’ של שם, שהוא הדביקות האמיתי, שע”י ההרחבה מושג אח”כ ניצוץ הקדוש הראשון. וז”ש קדוש ראשון נגד מדת חסד לאברהם, קדוש ב’ נגד מדת הגבורה דיצחק, קדוש ג’ נגד מדה”ר דת”ת ישראל, ה’ הוי’ פשוט, צבאות פי’ מן ה’ הפשוט ירד למילוי ומילוי המילוי שהם מ”ב אותיות שע”י יבנו כל העולמות. כי פשוט הוא ד’ אותיות הוי’, ומלא הם יוד אותיות המילוי, ומלא דמלא הם כ”ח אותיות, הם מ”ב אותיות. ארך היריעה, של נוטה שמים כיריעה, הם שמונה ועשרים באמה, ורוחב הם ד’ באמה. וז”ש ע”י ה’, וצבאות של צירוף בן ארבעים ושתים תיבות, הוא מכה”כ, ועל ידי עולמות הנגלים מושג גם הנסתר, כמו שכתוב ע”פ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ע”ש.

וטעם הדיעות השונות במשנה, כדפי’ במג”ע בשם השערי אורה, דע”כ נק’ התורה תורת אמת, וכן משפטי ה’ אמת, וכן דיין הדן דין אמת, דפסק הרמב”ם בהל’ סנהדרין דברוצח, או שאר חייבי מיתות, אף על גב דמטין על פי שנים לחוב, דדיני נפשות בכ”ג, י”ב מזכין וי”א מחייבין זכאי, י”א מזכין וי”ב מחייבין כו’ מוסיפין דיינים עד ע”א, ולבסוף ל”ו מזכין ול”ה מחייבין זכאי, ל”ה מזכין ול”ו מחייבין, או אחד אומר איני יודע, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין. ופסק הרמב”ם דאם לא ראו לו שום זכות מתחלה, וכל הסנהדרין אמרו חייב, הרי הוא זכאי, אע”ג דברובא לחובה לחוד הוי חייב כ”ש באמרו כולם חייב. ופי’ ע”פ השערי אורה, דע”כ נק’ משפט ה’ משפט אמת, ולא משאר לשונות כגון משפט ישר או נכון, אלא להורות כמ”ש הנביא ראיתי ה’ צבאות וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ומקשי בגמרא וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וקשה דבשלמא בבני אדם שדיעותם קצרות להבין ולידע האמת בתחלה ע”כ צריך מיימינים ומשמאילים, מזכין ומחייבין, כדי שיתקיים הדין ע”פ רוב דיעות, אבל להקב”ה ב”ה וב”ש, שהוא מגיד מראשית דבר אחריתו, וא”כ למה ליה מיימינים ומשמאילים, יאמר תיכף כך הוא הדין הנכון, אלא הקב”ה ב”ה וב”ש מראה לנו ברחמיו שאין דינו לבאי עולם בחק ובלי טעם, אלא נתברר הדין ע”י ויכוח של מיימינים ומשמאילים, ע”כ נק’ משפטי ד’ אמת, כי כל האלפא ביתא מן א’ עד ת’ הם צבאות ומרכבות קדושות עליונות, ולהורות כי כל הצבאות ומרכבות מן א’ עד מ’, שהוא אמצע האלפא ביתא, הוי מיימינים לזכות, וכל הצבאות ומרכבות מן מ’ עד ת’ היו משמאילים לחובה, ונגמר הדין ע”י מדה הממוצעת במדה”ר וע”י ויכוח, ע”כ נק’ משפט אמת. ע”כ להורות לנו שתורתינו הקדושה היא אינה חוק בלי טעם, אלא הכל נתברר ע”י ויכוח, ע”כ הכתיב לנו התנא רבינו הקדוש בקבלה עד משרע”ה מפי הגבורה שמות התנאים והחכמים וחלוקי הדיעות בהמשנה, לומר וללמד לנו שהיא תורת אמת, וכל דין מדיני המשנה נתברר ע”י ויכוח. ע”כ פסק הרמב”ם דבאמרו כל הסנהדרין חייב הוא זכאי, כיון שלא נתברר הדין ע”י ויכוח אפשר שכולם טעו.

וז”ש שנו חכמים בלשון המשנה, פי’ למדו ותנו ושנו חכמים ושמות התנאים בלשון המשנה, זה מתיר וזה אוסר, זה מטמא וזה מטהר, ואל יקשה לך הלא כמו שהקב”ה הוא אחד כן ה”ל להיות דיעה אחת במשנה, אלא ע”כ צ”ל ברוך שבחר בהם ובמשנתם, פי’ הקב”ה בעצמו לומד המשנה כן עם שמות התנאים, שזהו חלק תורתם וזהו חלק נשמתם ושרשם שבמרכבה העליונה, וכמ”ש בשם הקדושים שם התנא הוא חיות התנא והדין שאומר הוא השכל שלו, והשם הוי’ פי’ באיזה ענין הוא מדבר, אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או איזה ממשלה, יכוין שם הוי’ מנוקד בניקוד ספירה ההיא, והוא מקשר החיות עם המוחין. וכשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו להתנא ולומד אצלו, פירוש, לשרשו ואורו שבמרכבה עליונה, כמ”ש בזוהר כי תנאים בהיפוך אתוון הם אתנים, כמ”ש והאתנים מוסדי ארץ. עכ”א ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, ומה שמצוה להזכיר שם התנא, כ”ש העוסק בתורה לשמה, דע”כ נק’ תורה, דהיא מורה דרך לעבודת ד’ דעמק הלכה.

והנה בענין פסק ההלכה, מה שאומרים הלכה כר’ מאיר או הלכה כר’ שמעון, וכן בגמרא ג’ שנים נחלקו ב”ש וב”ה אלו אמרו הלכה כמותינו ואלו אמרו הלכה כמותינו יצאה ב”ק ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב”ה, א”כ נראה לכאורה דברי ב”ש הם לבטלה, ואיך אמר דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ופירש מהרמ”א ז”ל, ואוסיף נופך, וגם להסביר ע”ד משל ומליצה, דלכאורה יקשה, דמי לנו גדול מר”א בן הורקנוס שבו מכריע כל חכמי ישראל, והקב”ה אמר הלכה משמו קודם בואו לעולם, ומרע”ה ביקש שיצא מחלציו, והרי אנחנו רואים דאין הלכה כר”א ברוב התלמוד, ובנדה אמרו הלכה כר”א בארבע ע”ש, או [בארבע] בסדר טהרות כו’, וא”כ וכי ח”ו הי’ תורתו של ר”א לבטלה כיון שאין הלכה כמותו. וכן יש להקשות על ב”ש דהוי מחדדי טפי כו’, וכן בפלוגתא דר’ עקיבא ור’ ישמעאל, דר”ע דריש בכל התורה רבוי ומיעוטי ור’ ישמעאל דריש כללי ופרטי, והלכה כר”ע, ואפ”ה רגילות לפרש בכלל ופרט משום דהיא דרשה שגורה, כמ”ש התויו”ט בב”מ פ”ד משנה ט’ ע”ש, ובשבועות פ”ג משנה ה’, וא”כ וכי ח”ו דברי התנא שאין הלכה כמותו יהיו לבטלה.

אלא אפתחה במשל פי, ויהיה מובן כל זה בסייעתא דשמיא. דהנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, והנה אצל מלך בשר ודם יש לו עבדים השוכנים חוץ לחצר המלך, ויש עבדים שהם בחצר המלך, ויש לו שרים גדולים, וכל אחד מן השרים ממונה על איזה שירות לשרת את המלך עצמו, יש מנעילו, ויש מלבישו מלבוש מיוחד, ויש שנותן הכתר בראש המלך. והנה יש עוד מינוי אחר, דהיינו להדליק נרות בפלטין המלך. והנה טרקלין של מלך הוא מקום רחבת ידים, כמרז”ל טרקלין עשר על עשר, והנה רוב הנרות שמדליקין השרים בטרקלין לפני המלך גורם תענוג ושעשוע וחדוה למלך, וכמ”ש בש”ע א”ח סי’ רס”ג סעי’ ח’ לענין נר שבת, ב’ או ג’ בעלי בתים אוכלים במקום א’ י”א שכ”א מברך על מנורה שלו וכתב המג”א הטעם דכל מה דמתוסיף אורה יש שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות, א”כ גם השר הזוכה להדליק נרות בזויות טרקלין ג”כ גורם שעשוע ושמחה להמלך. אך הזוכה להדליק נרות נגד שער המלך, ובשער של מלך יש מחיצה של זכוכית לבנה ובהירה, א”כ מהאור הגדול הזה הזורח לחוץ נהנים אפי’ כל עבדי המלך אשר בחצר המלך וגם חוץ לחצר, כ”ש שמגיע מזה תענוג ושעשוע וחדוה להמלך אשר עבדיו נהנים מגודל אורו. והנה אותן הי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן, מקל וחומר, פי’ שלמדין חומרא להכא מהתם, או לקולא, וכגון ומה תמיד שאינו ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת, נמצא נותן מה שבמקרא של תמיד גם בפסח, הוא כמדליק נר שאינו דולק בנר דולק, כ”ש גזירה שוה, דיש גז”ש מופנה מצד אחד ויש מופנה משני צדדים, כמו דאמרינן גז”ש נאמר מועדו בתמיד ונאמר מועדו בפסח מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, נמצא אותו המקרא שיש בו מופנה הרי הוא בדרך משל כמו נר דולק, דע”כ נק’ מופנה ע”ש אור העודף ויוצא בראשו, ולומד מזה את המקרא שאינו מופנה הואיל ושוה לו בגזירה שוה, הרי הוא מוסיף אור גדול וקדוש למעלה בשרשם שבמרכבה עליונה, כ”ש במופנה משני צדדים ע”י התקרבות ובטישות האורות זב”ז נולד למעלה אור גדול וקדוש. ע”כ לא גמיר אינש גז”ש אא”כ גמיר לה מרביה, כי רב ר”ת ר’ ראשית חכמה ב’ בינה, וכן נר ר”ת נ’ שערי בינה ר’ ראשית חכמה. וכן היקש, ארז”ל אין משיבין על ההיקש. וזה השכל י”ל באדה”ר, שארז”ל במוצאי שבת ניתן בו דיעה מעין דוגמא של מעלה ולקח ב’ אבנים והקישן זב”ז ויצא מהן אור, פי’ ע”ד רמז, דאותיות התורה נק’ אבנים, ועשה היקש בלימוד התורה, כענין מקשה תיעשה המנורה, דא לדא נקשן, וגרם אור גדול וקדוש למעלה מהיכל מלך מלכו של עולם. וע”כ נק’ ריבוי ומיעוט, וריבוי פי’ בס’ הקנה ריבוי האור הבהיר הנדלק והמתנוצץ לכל צד, וכל דבר שהיה בכלל הא”ס ויצא מן הכלל ללמד גבורתו ויכלתו כו’, עמ”ש בפירוש הי”ג מדות.

והנה זהו הנמשל, דכל תנא או אמורא, אע”פ שאין הלכה כמותו, אעפ”כ ע”י לימוד תורתו בקדושה ובטהרה ע”י המדות שהתורה נדרשת בהן גורם אור גדול וקדוש ושעשוע וחדוה למלך הכבוד בהיכל עליון. אך התנא שזכה שתהיה הלכה כמותו, הרי הוא בנמשל כמו השר שזכה להדליק נרות ואורות גדולות נגד שער היכל המלך, ששם דרך חלוני השער הולך האור הגדול והקדוש ומתפשט בכל העולמות. וע”כ נקרא הלכה על שם הליכת האור, כדא’ ה”ד שיקול הדעת, דהוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיין דעלמא אזלא כחד מנייהו, סוגיין דעלמא היינו הליכת האור. וע”כ נא’ בדוד וה’ עמו, וארז”ל שהלכה כמותו בכל מקום, פירוש שהוא רמז למדת המלכות, והבן.

וז”ש ארז”ל ג’ שנים נחלקו ב”ש וב”ה, אלו אמרו הלכה כמותינו, פי’ סוגיין דעלמא הליכות האור, ואלו אמרו הלכה כמותינו, יצאה ב”ק ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים, פי’ ב’ הכתות ע”י עסקם בתורה כנ”ל, בק”ו ובגז”ש ובהיקש כו’, גרמו אור גדול וקדוש למעלה, אבל והלכה כב”ה, פי’ הליכת האור מעולם לעולם שעל ידו נוכל אנחנו לילך לדביקות ועבודת הבורא ית”ש הוא כב”ה. כ”ש בשאר תנאי דפליגי אהדדי, אע”ג דהלכה כחד מנייהו, כתב רבנו הקדוש במשנה במסכת עדיות פ”א משנה ה’, ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כו’, ועיין בתיו”ט.

עי”ל ענין הלכה, דעכ”א הלכה כר”מ, דבכתבי האריז”ל הריעו לה’ כל הארץ הוא ר”ת הלכה. וקשה, מנפ”מ אם הריעו לה’ כל הארץ הוא ר”ת הלכה אם לאו, י”ל דקשה מ”ט אומרים לשון הלכה כר”מ או הלכה כר”ש, ולמה אין אומרים הנכון או הישר או הצדק כר”מ או כר”ש. אך ענין פירוש הלכה פירשו בגמרא בסוף נדה, תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה”ב, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות. נמצא הלכה הוא נגזר מן הליכה, פי’ כי כל התורה ומצותיה והלכותיה הם עצות גדולות וקדושות איך לבוא לדביקות הש”י, נמצא כיון דהלכה הוא כהאי תנא, א”כ דבר קדוש הם הליכה לעבודת הבורא ית’. א”כ השונים ההלכות יש להם להיות גדולים וקדושי עליון, שהרי הם עוסקים בהליכת עולם לעבודת הבורא ית’. ומ”ט אנחנו רואים קצת השונים הלכות שאינם על מדריגה זו, אך התנאי הוא כמ”ש הפוסקים דאין התורה נקנית במי שלומד מתוך עדונין, אלא במי שממית עצמו עליה. וז”ש האריז”ל הריעו, ל’ תרועם בשבט ברזל, פי’ כשמשבר, לה’, בשביל ה’, כל הארץ, כל הארציות הגופניות, אז הוא ר”ת הלכה, פי’ אז הוא הליכה לעבודת הש”י, ר”ל שלהליכה זו צריך לשבר כל הארציות והחומריות.

וז”ש שנו חכמים, שמות התנאים האוסרין ומתירין בלשון המשנה, כי ברוך שבחר בהם ובמשנתם, שזו חלק תורתם וחלק נשמתם, ועמהם נמלך הקב”ה כשברא העולם, כמ”ש במג”ע נעשה אדם בצלמנו, נעשה ר”ת נמלך עם שמאי הלל, שהם כלל כל הנשמות של ישראל. וז”ש ר’ מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, פי’ ק”ו הדברים, ומה שמצוה להזכיר שם התנא, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כ”ש העוסק בתורה לשמה, דע”כ נק’ התורה תורה, לשון מורה דרך, פי’ שמורה לנו הדרך איך נבוא לדביקות הש”י, זוכה לדברים הרבה.

וענין לימוד לשמה, כמ”ש בס’ כתר שם טוב אהא דאיתא בגמרא פ’ תלמידים היו לו להלל עד קטן שבכולם ריב”ז כו’ לא הניח דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה. והעולה משם שהלימוד יהיה להיותו מרכבה לו ית’ ע”י התורה, ופי’ כי קב”ה ואורייתא כולא חד, נמצא האומר דבר תורה ומשים בהדיבור ההוא כל כוונתו, והרי הכוונה היא הנשמה, נמצא מקשר נשמתו בחיות אור פנימי של דבר תורה ההוא והרי הוא מרכבה להש”י, ורבן יוחנן בן זכאי עשה גם מהויות דאביי ורבא מעשה מרכבה. וז”ש העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, מיירי משכר עולם הבא, שעל זה נאמר עין לא ראתה כו’, ע”כ סתים וקתני.

וע”ד שפירש הפרדס הקדוש אהא דארז”ל כשעלה משה למרום מצאו לר’ עקיבא וכ”ד אלף תלמידים, והיה ר”ע דורש כתרי אותיות, א”ל משה להקב”ה רבש”ע הראתני תורתו הראני שכרו, הראהו שהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל ושוקלין בשרו במקולין, א”ל זו תורה וזו שכרה, א”ל שתוק כך עלה במחשבה. והקשה הפרדס הקדוש, חדא קשה דמשרע”ה בקש הראני שכרו ולמה הראהו סריקת בשרו, הלא זה אינו שכרו אלא עונש, ומשרע”ה אמר כן לו ית’, רבש”ע זו תורה וזו שכרה, א”ל שתוק כך עלה במחשבה, הרי קשה גם על המחשבה, ומהו הלשון שתוק. ופי’ דיש ג”ע עליון וג”ע תחתון, והנה יש צדיק שזכאי בדינו ליכנס לג”ע התחתון, וכשרוצים להעלותו למדריגה יותר עליונה מדקדקים עליו יותר ויותר. ע”כ הוא היאצ”ט, שבנו צריך לנדור נדבות להציל אביו מקטרוג, כי כל י”ב חדש הוא בסוד משפט רשעים כו’. והנה ר”ע שהיה צדיק גדול וקדוש, ששמו הי’ הולך מסוף העולם ועד סופו, ונהרג על קדוש ה’, רצה הקב”ה להעלותו תיכף בשעת מיתתו לג”ע העליון, שנק’ עולם המחשבה, ומה שצדיק אחר אינו זוכה כ”א כמה שנים אחר מותו. והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא חטא קל, ע”כ הוצרך לאותן העונשים כדי שיתעלה תיכף כאשר יצאה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע כו’.

וז”ש דמשה רבינו ע”ה שאל הראיני שכרו, והרי שכרו של צדיק גדול כר”ע ודאי נאמר עליו עין לא ראתה כו’, ולא יתכן להשיב למרע”ה א”א לך לראות שכרו, אשר ע”כ הראהו שסורקין בשרו, כדי שיבין משרע”ה האמת שע”כ הוצרך לעונשים האלה כדי שיזכה תיכף לג”ע העליון שנקרא עולם המחשבה. ולכאורה לא הבין משרע”ה, עכ”א זו תורה וזו שכרה, א”ל שתוק, כי לא הבנת האמת, כי ר”ע זה כך עלה במחשבה, רצוני להעלותו לעולם עליון ולג”ע עליון הנק’ עולם המחשבה, ע”כ צריך לכל זה.

וז”ש כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, שהוא שכר עולם הבא. ע”כ לא פירש מה הם הדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, כדפירש מהר”מ אלשיך ז”ל ביעקב ששמש בבית עבר י”ד שנה ולא שכב ועסק בתורה לשמה, והראו לו שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ויפגע במקום, פי’ מהו החשוב מכל עולם השפל, הר המוריה, ולא רצו להטריחו ללכת הוא להר המוריה אלא נעקר הר המוריה ובא לקראתו, להראות שכל העולם השפל כדאי הוא לו. והחשוב מכל עולם הגלגלים הוא השמש, כי בא השמש, שקרה לו חמה בעונתה כדי שילין שם, להראות שכל עולם הגלגלים כדאי הוא לו. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, להראות שכל עולם המלאכים כדאי הוא לו. ולז”א כל העולם כולו, שכולל כל העולמות. אלא והנה ה’ נצב עליו, לשמרו, כדפי’ בזוהר ע”פ הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, כברא דאבא ואמא רחמין ליה ומסגיאות חביבותא דיליה לא המנין ליה במשרין דלהון אלא אנהו גופייהו נטרין ליה. פי’ ע”ד משל הנ”ל, דקשיא דהל”ל הן בקדושיו לא יאמן, בלא י’, דיאמין הוא פועל יוצא. עוד קשה, דהל”ל ובמלאכים ישים תהלה. ע”כ פי’ דהכי קאמר, הן בקדושיו, פי’ בצדיקים, לא יאמין, לא יתן הקב”ה נאמנות לשום מלאך לשמרו, ולא מבעיא מלאכים אחרים, אלא אפי’ במלאכיו של הצדיק, שנבראו ע”י מצותיו, שיש להם שפע ממנו ע”י, אפ”ה ישים בהם תהלה ולא יאמינם בשמירת הצדיק, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו שמרו, כנזכר ביעקב והנה ה’ נצב עליו לשמרו.

וע”פ הנ”ל, משני דיעות שיש במשניות, יש לומר על פסוק כל הנחלים הולכים אל הים, פירוש תלמיד חכם נק’ נחל, שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. וה”פ ע”ד רמז, פירוש חכם זה האומר מותר או כשר מביא ראיה מן התורה, כעין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים כו’ חוץ מן החטאת שנאמר כחטאת כאשם ע”ש, והאומר פסול מביא ג”כ ראיה מן התורה. וזה מורה והים איננו מלא, פי’ אינו ח”ו במילואו וטובו, כי אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, שכל אחד מביא לעצמו ראיה מן התורה ומעמיד דבריו. וכי ח”ו כל הדברים יגיעים, פירוש כמו שנאמר בדברים בטלים הוגעתם ה’ בדבריכם, וכי ח”ו גם דברי תורה כן, ואמר שלמה ח”ו לא יוכל איש לדבר דבר כזה, אלא כי לא תשבע עין לראות את האורות עליונים שיש בעולם עליון ע”י ב’ הדיעות כו’, ולא תמלא אזן משמוע השירה שע”י שני הדיעות, כי בתורה ב’ הדיעות יש להם שורש עליון במדות חג”ת, וע”י הויכוח וההכרעה מתברר האמת, מה שהיה הוא שיהיה ר”ת משה, שהוא מחלוקת שמאי הלל, שניהם נתקבלו מסיני, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.

 

ב. לימוד תורה לשמה, דרכי לימוד, התורה והאדם

 

א. שמעתי בשם מורי כי ‘לשמה’ הוא לשם התיבה והאות עצמה, לדבקה בשרשה וכו’ (הקדמה יא, א ד”ה ואני). 

 

ל. ובזה יובן, כי כוונת המשנה [=קידושין פ”ד, ‘מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר’] ללמד אדם דעת בעסק התורה ותפילה, שיתייחד אדם עם אמו בינה עולם המחשבה, בעודו מדבר שהיא במלכות הנקראת בתו. ושיהיה בקירוב בשר, בהתפשט מחשבות זרות שהוא קליפה ולבוש, ובעודו מדבר בתורה ותפילה שהיא בתו, יהיה מחשבתו דביקה בו יתברך בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים, אור האינסוף שבתוך האותיות. והבן שהוא כלל גדול בתורה ותפילה לפי מה שקבלתי ממורי, גם מסוגל זה כשיעשה כנ”ל לבטל הדינין, וכאשר שמעתי ממנו, ודברי פי חכם חן (ויצא פו, ב ד”ה [ט] ובדרך).

 

לב. קבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפילה הוא שידבק את עצמו אל פנימיות רוחניות אור אין סוף שבתוך אותיות התורה והתפילה, שהוא הנקרא ‘לימוד לשמה’, שבזה אמר רבי מאיר ‘כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה’ וכו’. רצה לומר, שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה, וידע איך יתנהג בתורה ועבודת השם יתברך, מלבד שרואה עולמות של מעלה וכהנה שמעתי מפי מורי, ודברי פי חכם חן (ויצא פט, א).

 

קנא. שמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול בפרשת נצבים, שפעם אחת תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, ונזדמן אחד שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכן למקום ישר. והנמשל, כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים, ודברי פי חכם חן (שלח תקו, א ד”ה עוד).

 

קסא. ‘הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה’, דהיה לו לומר הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה, כי עסק רוצה לומר דהיא עסק התורה. וצריך לומר האמת כך הוא, דשמעתי ממורי קושיית הט”ז [=או”ח סי’ א סק”ג] אחד המרבה ואחד הממעיט וכו’, למה שווין במכוין וכו’. וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין, מה שאין כן וכו’, ואם כן אם ממעיט כדי שיהיה לו מוחין לכוין היטב, שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות, וזה שכתוב ‘בלבד שיכוין’ וכו’, ודברי פי חכם חן (חקת תקמא, א).

 

קסו. הלומד לשמה, כוונת אהבתו לדבק את עצמו בעצמות האותיות התורה, שהוא רצה היות חי החיים ותענוג התענוגים, שבתוכו אור אין סוף, באור פני מלך חיים. וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה, לשם האות עצמו, ודו”ק, ודברי פי חכם חן (חקת תקס, ב).

 

רנ. דכתבתי במקום אחר בשם מורי כי ‘מבשרי אחזה אלוה’, כמו בזווג הגשמי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי וחשק ושמחה, כך בזווג הרוחני הוא הדיבור בתורה ובתפילה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד וכו’. אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת ה’ לשם שמים לעשות נחת רוח להשם יתברך בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת ה’, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ובשמחה, מה שאין כן העוסק בתורה ובעבודת ה’ שלא לשם שמים ואין לו נחת ותענוג, אינו מוליד (נח יט, ד ד”ה העולה).

 

רנב. אמנם יש עוד כלל אחד גדול, שצריך לדבק עצמו, דהיינו [אל] פנימיות התורה והמצוה, לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה, דאם לא כן עושה חס ושלום קיצוץ ופירוד בנטיעות, וכאשר קבלתי ממורי, וכן מצאתי בחסד לאברהם (נהר י”ד), וזה לשונו: כי הנשמה היא מעצם הבינה, והתורה היא מה שנשפע מהבינה ולמטה בתפארת וכו’, וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה, ישיג משם דברים סתומים ונעלמים וכו’, יעוין שם, ובזה מבואר כוונת לימוד לשמה, והבן (נח כא, א ד”ה והענין).

 

שיז. ואפשר הטעם כי במה שאמרו ‘במצוה אחת זכה לעולם הבא’, ובמקום אחר נאמר כי זולת מצוה אחת קים ליה ב’ארור אשר לא יקים’ וגו’, ופשר דבר כי מי שחשקה נפשו לקיים כל המצות ולא קיים אלא אחת, הרי דבק מחשבתו בכל התורה. אבל מי שאמר אקיים כל התורה זולתי דבר אחד, אינו דבק בתורה, כי התורה כולה אחת היא ואינו מתחלקת וכו’, יעוין שם. וכן שמעתי ממורי המדבק את עצמו בחלק אחד מן האחדות דבוק בכולו, והוא הדין ההיפך…

ועל פי זה נראה לבאר מדרש ‘תורת ה’ תמימה משיבת נפש, למה היא תמימה מפני שמשיבת נפש, ולמה משיבת נפש מפני שהיא תמימה’. ושמעתי בשם מורי בזה (ליקוטים פח, א).

 

דגל מחנה אפרים

י. אמר אדוני אבי זקני נשמתו עדן זללה”ה על גמרא ‘הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו’ כי יש שני סוגי אנשים אחד מיישב בדעתו, מאחר ששמעתי שהקב”ה כביכול הוא אין סוף למה לי החקירה בו ומאמין בזה בלי דרישות וחקירות ואין זה הדרך ישכון אור, אבל יש סוג שני שאינו מאמין בזה כי אם בדרישות וחקירות היינו על ידי לימוד תורה כמו שאמר דוד המלך ע”ה ‘דע את אלהי אביך ועבדהו’ מתחילה דע ואחר כך עבדהו ואחר שלומד תורה ומעיין בה שמכיר על ידי התורה גדולת הבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא אין סוף ואז עוזב מלחקור ולדרוש ולהתבונן בענין אלוקות כלל מחמת יראת הרוממות של אין סוף יתברך ויתעלה שהשיג שהוא אין סוף ובאתר דאין סוף מאן יכול וכו’, וזהו מאמרם ז”ל ‘הלואי אותי עזבו’ היינו שיעזבו מלהתבונן בענין אלקות ‘ותורתי שמרו’ היינו על ידי לימוד תורה מתחילה משיג קצת גדולת הבורא ברוך הוא ואז מחמת יראת הרוממות יעזוב מלחקור עוד אבל לא שיאמין תיכף ומיד כי על זה נאמר ‘פתי יאמין’ וגו’… כמו שכתוב בשם אדוני אבי זקני נשמתו עדן זללה”ה שיחקור את הבורא ברוך הוא ומשם יבין מקום האסור לחקור ומקום המותר (לך לך ז, ג ד”ה ולא יקרא).

 

נה. כי ידוע אם לא היו ישראל אומרים אל משה ‘דבר אתה עמנו’ רק היו שומעים כל הדברים מפי הקב”ה בעצמו אז היה ביטול היצר הרע ולא היו באים לכלל חטא לעולם אך הם גרמו בדבריהם שאמרו למשה ‘דבר אתה עמנו’ וחז”ל דרשו ‘מלמד שתשש כוחו של משה כנקבה’, והיינו כי זה גלוי מאדוני אבי זקני זללה”ה כי הלומד מצדיק הוא דבר גדול ומכל שכן מהבורא ברוך הוא בעצמו בודאי היה כח רבם בתלמידים מה הוא חי ודבריו חיים וקיימים כן היה אצל התלמידים והיו חיים וקיימים לעולמים ולא היה בא הדבר לכלל ביטול לעולם מה שאין כן כששמעו מפי בשר ודם (יתרו מב, א ד”ה או יאמר).

 

נו. איתא, ‘אנכי’ ראשי תיבות ‘אנא נפשי כתבית יהבית’, והוא סוד הנפש ובתוכו סוד הרוח והנשמה כמו שאמר אדוני אבי זקני זללה”ה בסוד ‘תחתיים ושניים ושלישים תעשה’ כן הוא בסוד נפש רוח ונשמה והבן ובפירוש אמר לבקש מהאותיות היינו מסוד אור האלוהות אשר בתוכם ולבקש משם והבן, וזהו תכלית בריאת האדם בתורה ובמצוות ובעבודה (יתרו מב, ב ד”ה ויש).

 

פה. וזהו רמז בש”ס ‘מצוות בטילות לעתיד לבוא’ היינו תיבת מצוה יהיה בטל רק יקרא שם הוי”ה ברוך הוא כי יתגלה אור המוחין המכוסה במ”צ דמצוה, ומאדוני אבי זקני זללה”ה שמעתי או בשמו או בשם הרמב”ן ז”ל כי ישיגו העולם בחינת המצוה ושורש חיות המצוה האיך שהוא ממש חיות נפשו וחיות כל העולמות, כמו שכתוב ‘אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי’, ‘בריתי’ היינו התורה וכמו שהשיג אברהם אבינו ע”ה מצד עצמו כל התורה כנ”ל ולא ששמר התורה בציווי הקב”ה מחמת שהיה מצוה לו כי עדיין לא היה תורה רק שהשיג מצד השכל שורש חיות של כל מצוה ומצוה איך שהוא חיות נפשו וצריך לעשותה לחיות נפשו כדי לדבק לחי החיים ואז לעתיד לבוא ‘ומלאה הארץ דעה וגו’ כמים לים מכסים’, וזהו ‘והיו עיניך רואות את מוריך’ כי אותיות רבי הם בחינת חכמה ובינה עם הנביעו כמבואר לעיל בשם אדוני אבי זקני זללה”ה, וזהו ‘ולא יכנף עוד מוריך’ פירוש שלא יהיה מכוסה הבחינת רבי שהוא חכמה ובינה באותיות מ”צ שהוא הסתרה רק יהיה הכל באתגלייא וישיגו הכל אורחות חיים כמו אברהם אבינו ע”ה שורש של כל המצוה וסודותיה האיך הם מאירים באדם ובכל העולמות ומחיה אותם ואי אפשר להיות כלל שלימות האדם כי אם על ידם ושני הפירושים עולים בקנה אחד לפי המבין, וזהו פירוש ‘מצוות’ שם מצוות שהוא לשון ציווי זה יהיה בטל לעתיד לבוא כי לא יעשו המצוות מחמת שהוא מצווה מאת ה’ ברוך הוא ואם לא היה מצווה לא היה עושה רק ממילא יהיו רודפים לקיים המצוות כדי להחיות נפשם כמו שרודפים אחר הדבר המחיה בגשמיות בלי שום מצוה ולכן יהיה בטל שם של מצוה שלא יכונה כלל בלשון ציווי רק מצד השכל והשגת עצמם יעשו אותם כנ”ל (צו נז, א ד”ה ועתה).

 

קנ. ‘זאת התורה אדם’ – כמו שיש באדם רמ”ח איברים ושס”ה גידים כן יש בתורה רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה וכל מצוה שייך לאבר פרטי מהאדם כדי לחיות האבר ההוא ממקור המצוה ההוא נמצא מכל התורה בכלל נובע חיות לכל האדם וכמו שיש באדם חמש בחינות נפש רוח נשמה חיה יחידה כן יש לתורה הקדושה גופי תורה ורוחניות התורה פשט רמז דרוש סוד רזין סתימין, וכמו שאמר אדוני אבי זקני זללה”ה על ‘אנכי’ ראשי תיבות ‘אנא נפשי כתבית יהבית’, ‘נפשי’ היינו התורה וכו’, ולכך כפי השתדלות ויגיעות האדם בתורה כך היא חיות הקדושה שממשיך לעצמו או נפש התורה או שאר בחינותיה (האזינו צה, ג ד”ה כי לא).

 

ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת ואתחנן 

כט. כתיב (תהלים י”ט) תורת ה’ תמימה משיבת נפש, ובשם הבעל שם טוב זצלה”ה שמעתי, שתורת ה’ הוא תמיד תמימה ושלימה, שלא התחילו בה עדיין כג) שום אדם בעולם, כי הוא משיבת נפש העוסק בה בכל פעם בחיות חדש, ומי שלומד תורת ה’ בתמימות, כאילו לא התחיל עדיין, אזי הוא משיבת נפש:

 

(ויחל משה תהלים י”ט):

 

ל. הכוונה של הלימוד הוא [ה], כשלומד למשל מימרא אמר רבא, יחשוב שרבא בעצמו עומד לנגדו, והוא אומר דבר זה, ואז כשיתנהג כן, ימשוך על עצמו החיות מהדיבור שהם האותיות, ואחר כך כשאומר את הדין שאמר רבא אז הוא ממשיך עליו החיות מהבינה, שהוא אומר הדין בשכלו ובהבנתו, לכך יתקשר עצמו כד) וימשיך אליו החיות, וגם שפתותיו דובבות בקבר (יבמות דצ”ז ע”א), וגם מביא גאולה לעולם (מגילה דט”ו ע”א) שהוא הגוף שלו שנקרא עולם קטן והגאולה הוא החיות:

 

לב. שמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול פ’ נצבים, שפעם אחת כה) תעו סוחרים מן הדרך, ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, נזדמן אחד שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכם למקום ישר, והנמשל כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשורשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים ודפח”ח:

(תוי”י פ’ שלח דקמ”ג ע”ג):

 

לד. ידוע מה שכתב בכתבים ענין לשמה לשם ה להמשיך הארה כו) מיסוד אבא אל לאה שכל ספירותיה ה’, ונמתק על ידי זה כל דינין תקיפין יעו”ש, ואני שמעתי בשם מורי כי לשמה הוא כז) לשם התבה והאות עצמה לדבקה בשרשה וכו’, ולכאורה הוא כסותר הנ”ל, איברא דבאמת למכוון אחד עולה, כי על ידי המשכת יסוד אב שהוא הנשמה וכח המחבר לדבק בשרשה כמו שמרמז באות ה’ וכנ”ל ואתי שפיר ודי בזה:

(תוי”י בהקדמה ד”ה ע”א):

 

לה. שמעתי ממורי טעם (אבות פרק ו’) הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומה עניינה של לימוד לשמה, וביאר כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול נברא על ידי אותיות ברל”א שערים כנודע, ועל ידי כח) פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושים שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפות ח”ו, הן בדומם או בחי בלתי מדבי’ וכיוצא, ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה, היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה, שעתה על ידי שלומד בדחיל:’ ורחימו מכוון להעלות האות שהוא נשמה ממקום הקליפות, ולהעלותה ולדבקה בשורשה, והנה ממקום הקליפות עד למעלה למעלה שהוא שורש האותיות, יש כמה וכמה מדרגות לאלפים ולרבבות, ועל כן מעלה כל המדרגות ששורש בריאותן מן האות הזה, עד למעלה בשרשן, אם כן שפיר אמר התנא הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, כי הרבה דברים נעשו מזה האות, ואת כולם מעלה לשרשו [ולכן זוכה גם כן] שנקרא אהוב וכו’ ודפח”ח:

((תוי”י סו”פ אחרי דצ”ח ע”א. נוצר חסד פ”ו אות ב’):

 

לו. קבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפלה כט) שידביק את עצמו אל פנימיות רוחניות אור אין סוף שבתוך אותיות התורה והתפלה, שהוא נקרא לימוד לשמה, שבזה אמר ר’ מאיר (בפ”ו דאבות) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו’, ר”ל שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה, וידע איך יתנהג בתורה ועבודת השם יתברך, ומלבד מה שרואה עולמות של מעלה, וכהנה שמעתי מפי מורי ודפח”ח:

(תוי”י רצא דכ”ח ע”ג):

 

לז. ובעודו מדבר בתורה ותפלה כו’ יהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך שמו בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור האין סוף שבתוך האותיות, והבן, שהוא כלל גדול בתורה ובתפלה לפי מה שקבלתי ממורי, גם ל) מסוגל זה כשיעשה כנ”ל לבטל הדינין וכאשר שמעתי ממנו ודפח”ח:

(תוי”י פ’ ויצא דכ”ז ע”ד):

 

לח. כמו שיש באדם חומר וצורה כך יש באותיות התורה חומר וצורה. כי גוף האותיות הוא החומר, ורוחניות הספירות עם אור אין סוף שבתוכו המחיה, הוא הצורה ונשמה אל האותיות, ואל זה יכוון האדם בתורתו ותפלתו, וכמו שכתב בחסד לאברהם נהר מ”ג מפורש לא) וזה לשונו, עיקר הכוונה, כי צריך להמשיך הרוחניות מן מדרגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכלו האותיות לעלות עד מדרגה העליונה לעשות שאלתו עד כאן לשונו, וכאשר קבלתי ממורי:

((תוי”י בהקדמה ד”ז ע”ד. בן פורת יוסף לפ’ נח דכ”א ע”א ודל”ד ע”ד):

 

לט. הלומד לשמה כוונת אהבתו, לדבק את עצמו בעצמות האותיות התורה, שהוא רוחניות חי החיים, ותענוג התענוגים שבתוכו, אור אין סוף, באור פני מלך חיים, וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה לשם האות עצמו ודוק ודפח”ח:

(תוי”י חקת דקס”א ע”ד):

 

מב. בלימוד לשמה יש שני בחינות, ונקרא בחינה הא’ שלא לשמה נגד מדרגה העליונה ממנה וכו’, והוא דכבר זכרנו כי התורה נקרא הלכה, כמו שאמרו חכמינו ז”ל (ברכות ד”ח ע”א) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה, והטעם שנקרא הלכה אמרנו שיש שני מיני לימוד, א’ לקשט הכלה שהוא אותיות הלכה, כנזכר בתיקונים, והוא בזוהר חדש לשיר השירים, לכך פליגי תנאי בלשון אסור ומותר, להתיר קישוט זה מכאן וליתן במקום אחר וכו’ יעו”ש, ונודע כי קישוטי הכלה הוא על ידי לבושין ותכשיטין טובים, כך הלימוד שהוא על ידי לבושין או לתכלית עולם הבא או לאיזה סיבה שיהיה לו איזה תועלת נקרא דרך לימודו במלבושין, והנה אחר כל קישוטי הכלה הוא תועלת שתמצא חן להתעורר הזיווג לה) ואז אשתללית מלבושין, והוא דיבוק עצמיי, כך יש לימוד לשמה בלי שום תועלת והנאה, לדבק את עצמו באותיות התורה והתפלה, ופנימיותיו לדבק בתוך פנימיות התורה והתפלה שהוא הנשמה של האותיות, ונקרא סוד נשיקין (שיר השירים א’) ישקני מנשיקות פיהו, זיווג המעולה זיווג בפה לדבק רוחא ברוחא ונשמה בנשמה, סוד ד’ נשיקין הרמוז באותיות הוי”ה, נגד ד’ אותיות אהבה וכמו שכתב הרב מוהר”ם קורדוורא בזה יעו”ש והנה שני מיני לימוד הנ”ל צריך אדם השלם להשלים בכל יום, וכמו שעשה הרב האר”י זלה”ה, תחלה למד הלכה בפלפול כדי לשבר לו) הקליפות וכו’, ור”ל כי נודע סוד גלות השכינה הוא מה שהקליפה מלביש את הקדושה ומכסה אותה בסוד (חבקוק א’ ד’) רשע מכתיר את הצדיק, כמו שכתוב בס’ נוף עץ חיים בפ’ פקודי בזוהר דף רמ”ב יעו”ש, וזהו שאמר (ישעיה נ’) לבשו לז) שמים קדרות, ואם כן על ידי לימוד בפלפול כדי לשבר הקליפות, ר”ל כדי להסיר לבושי השחרות מהכלה העליונה, ולקשטה בלבושי התורה לבושי הקדושה [זהו בחינה ראשונה של לימוד לשמה], ואחר כך ילמוד בבחינה ב’ הנ”ל לזיווג לדבק עצמותו ופנימיותו בעצמות פנימיות התורה בלי שום לבוש, ובזה א”ר יהודה (פסחים ד”נ ע”ב) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שהוא לח) ציווי, דהיינו שיעסוק בדרך הראשון, הנקרא קישוטי השכינה, שהוא נקרא שלא לשמה נגד הבחינה השנייה העליונה ממנה, דיבוק עצמיי בלי שום לבוש, וזהו שאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בחינה שהוא בתוך שלא לשמה שהוא השכינה שהיתה מלובשת בתוך הקליפות, בסוד רשע מכתיר הצדיק וכו’, עכשיו בא לשמה, שאין לימודו לשום הנאה ותועלת רק לשמה, שמדבק עצמו בפנימיות אותיות התורה בלי לבוש, אבל שאר בחינות שלא לשמה גדול עונו מנשוא:

((תוי”י פ’ שלח דקמ”ב ע”ב):

 

מג. ענין מה שמצינו בגמרא (שבת ד”ל ע”ב) שקודם הלימוד אמרו מלתא דבדיחותא מבואר לעיל פ’ וירא בהגה י”ג, ובפ’ וישלח אות י”ד ושם בהגה י’ ע”ש:

 

נב. שאלו להבעש”ט ז”ל מה לעשות לזה שכשהם מחדשים חידושי תורה הם שמחים, ויש להם צער על זו השמחה אולי עבירה הוא, והשיב הבעש”ט מה לעשות, הנה כתיב (תהלים י”ט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב מד) הם בעצמם משמחים הלב, וכשהם שמחים במה שעשו קישוטין לשכינה באמת אין רע, ובודאי למצוה רבה יחשב לו:

(בסוף ס’ דרכי צדק):

 

נד. אומרים צדיקי קארלין בשם הבעל שם טוב זי”ע, שעיקר לימוד תורה לשמה הוא ללמוד ממנה מדה טובה:

(כן מצאנו בכתבי הרי”מ מקאזניץ ז”ל):

 

בעל שם טוב ואתחנן, לימוד ודבקות

כד. וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה, כדי כ) לדבק עצמו בו יתברך שמו, אף על פי שבשעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך שמו, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחת נשמתו, והוא עץ חיים למחזיקים בה, ואם לא ילמוד יבוטל דבקותו, ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחין שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם, רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע דבקות הבורא יתברך:

(צוואת הריב”ש ד”ד ע”א. הנהגות ישרות די”א ע”א):

 

כה. כשמדבר צריך שלא לחשוב מחשבה אחרת רק דבקות הבורא יתברך שמו, ובעת הלימוד צריך לחשוב מחשבות הלימוד, ובכח זה דבוק באלהות כראוי, וצריך בכל פעם לעסוק בתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה, אבל כשמדבר רק דברים ויסמוך על הדבקות, יזהר מאוד שלא יפול לפעמים מהדבקות:

(צוואת הריב”ש ד”ד ע”א):

 

כו. בדורותינו שאנו במעט השכל, מאוד מאוד צריך להתחזק ביראתו יתברך שמו, ולהתבודד מחשבתו תמיד ביראה ובאימה, ואפילו בעת הלימוד טוב לנוח בכל פעם מלימודו, ולהתבודד מחשבתו, ואף שמחמת זה יתבטל קצת מלימודו, כי לא המדרש וכו’ (אבות סו”פ א’), וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ד”כ ע”א) דורות הראשונים שמסרו נפשם על קידוש השם מגודל דבקות, נעשה להם נסים, ובדורות האחרונים, אף על פי שלומדים תורה יותר הרבה מראשונים, לא זכו כל כך לנסים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אנחנו בדורות הללו, שנתמעטו הלבבות מכל וכל, ואם הראשונים כאנשים וכו’ (שקלים ד”ח ע”א), פשיטא שההכרח לנו להתחזק באהבתו ויראתו יתברך שמו בדביקות גדול:

(לקוטים יקרים ד”ב ע”ג):

 

כז. ועוד כלל אחר שלא להרבות בלימוד בלבד, כי בדורות הראשונים שהיה שכלם חזק ולומדים בקדושה עליונה וגדולה, לא היו צריכים לטרוח עצמם על היראה, שהיראה היתה תמיד נגד פניהם, והיו יכולים ללמוד הרבה, אבל אנו ששכלינו מעט, אם נתבטל מחשבותינו מן דבקות השם יתברך, ורק נלמוד הרבה בלבד, ח”ו נשכח יראת השם מאתנו, והיראה הוא עיקרית כדכתיב (ישעיה ל”ג) יראת ה’ הוא אוצרו, וכמו שכתוב בס’ ראשית חכמה (שער התשובה פ”ב) לכך צריך להמעיט קצת בלימוד, ולחשוב תמיד בגדולת הבורא יתברך שמו, כדי לאהוב אותו ולירא מלפניו, ולא יחשוב במחשבתו כא) מחשבות רבות, רק מחשבה אחת כמו שכתבתי:

(הנהגות ישרות די”א ע”א):

 

ספר צוואת הריב”ש – הנהגות ישרות 

לא. מכח התורה שלמד באותו יום ואח”כ נזדמן לו דבר לעשות ואינו יודע אם לעשות אם לא יכול להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה ובלבד שיהיה תמיד דבוק בהשי”ת אז יזמין לו השי”ת תמיד שידע מכח התורה אבל אדם שהלך בקרי עם השי”ת אז הולך השי”ת עמו ג”כ באקראי וגם אינו מזמין לו מלבושים ואכילות שיש בהם ניצוצות השייכים לשורש נשמתו לתקנם:

 

ג. לימוד פנימיות וקבלה

 

נא. לימוד חכמת האמת נקרא נסתר, פירוש כי נסתר נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו, כמו טעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, שאי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כמו כן ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך הוא האהבה בלב, ולכן נקרא זה נסתר, כי הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר פתוח לפניו ואינו נסתר, ואם אינו מבין הרי הוא עם הארץ, ולפני איש כזה, גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבספר הזוהר וכתבי האר”י ז”ל הכל בנויים על פי הדבקות האלהית:

(כש”ט ח”ב דכ”ד ע”א. ועי’ לק”י דכ”ג ע”ד):

 

סט. פעם אחת היה הרב [הבעל שם טוב זי”ע] מוכיח לאדם אחד על מה שדיבר בקבלה ברבים, והשיב לו איש מפני מה מר גם כן דורש קבלה ברבים, והשיב לו הרב אני לומד את העולם שיבינו, שבעולם הזה ובאדם גם כן שייכים כל הדברים שנאמרו בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחניי שכתב בעץ חיים, אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בספר עץ חיים, אם כן אתה עושה מרוחניות גשמייות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחניי:

 

עא. אמר קדוש ה’ מוהר”י בעש”ט נ”ע אשר בלימוד ספרי הקבלה יש ליזהר נו) שלא ידמה הדברים כפשטותן, שהעשר ספירות אלקים או אלוקי וכו’, וגם שלא יומשך אחר שאר כינויים גשמיים הנזכר שם דרך משל, ואף שמכל מקום אמת דברי המקובלים שבחסד הוא בחינת שם אל וכמו שכתוב (תהלים נ”ב) חסד אל כל היום, וכן אלהים הוא בגבורה וכמו שכתוב בזוהר ובכתבי האר”י ז”ל, הענין הוא, בחינת אור אין סוף ברוך הוא המלובש בכלי החסד וכו’ שנתלבש במדת החסד, שיהיה אור וחיות במדת החסד, כמו הנשמה המתלבשת בגוף גשמיי על דרך משל, אף על פי שהגוף הוא גשמיי ואינו מערך הנשמה שהוא חלק אלוהי ממעל, עם כל זה היא מתלבשת בו ומחיה אותו, עד שהוא חי ממנה ממש, ובו ועל ידו משפעת השפעות גשמייות כו’, שכל זה לא היה נשפע מהנשמה אם היתה בלי גוף, כי אם על ידי התלבשותה בגוף, ועם כל זה הנשמה משפעת, לא הגוף מצד עצמו, כך על דרך משל נמשך אור אין סוף ברוך הוא ונתלבש במדת החסד ושאר מדות עליונות, ומשפיע בהן ועל ידן עולמות וחיות, בבחינת גבול ומדה, שאילו לא היה מתלבש במדות הנ”ל, לא היה כלל ההשפעה והחיות בבחינת גבול ותכלית, כי אם בלי גבול וכו’, והנה אור אין סוף שהוא נשמה לבחינת חסד דרועא ימינא, לו אנו קוראין השם אל, ולא להחסד עצמו ח”ו שאינו רק כלי לאור ולנשמה זו, ועל דרך זה ענין השם אלקים בגבורה, אין ר”ל השם על המדה עצמה, אלא על אור אין סוף המלובש בה כנ”ל, נמצא כל השמות אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, עם כל זה, כיון שהכוונה וענין של השם הוא לאור אין סוף הוא נשמה לחסד וגבורה, אם כן כולם ר”ל על בורא עולם ממש, אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, וכמו על דרך משל שנותן המלך מתנה לזולתו, ונתן מתנה מרובה בידו הימנית, ולפעמים נותן על ידי שמאלו, אף שידו השמאלית אינה הימנית, מכל מקום בכל הנותן הוא המלך, כי אין הידים עצמם הנותנים, כי אם חיותו המלובש בהן ובכל גוף המלך, והרי הכל אור וחיות אחד:

(לקוטי תורה מהר”ב ז”ל. ויקרא):

 

עב. יש הרבה שינויים בכל רגע, וכפי השנויים כך ישתנו מאמרים של הזוהר, לפרש אותו בכל יום פירוש אחר, כמו שעושין במתיבתא עילאה דקודשא בריך הוא, בכל יום לומדין ספר הזוהר עם פירוש חדש מן קודשא בריך הוא, כמו שגילה מרן הריב”ש טוב ששמע מרבו אחיהו השילוני ושמע בעצמו במתיבתא דרקיע:

(זוהר חי בראשית דקל”ז ע”א שהוא על זוה”ק ד”ל ע”א. וכן הוא בדגל מחנה אפרים פ’ בא ד”ה א”י החודש):

 

כתר שם טוב רמ-ב

<החכמה נקרא נסתר, פי’ כי נסתר> [חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מו’ מנחם מענדל שנסתר] נקרא <מה> [דבר] שאין אדם יכול <להשיגו> [להבינו], כמו טעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, א”א לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר. כמו כן ענין אהבת הבורא ויראתו ית”ש אי אפשר לפרש לחבירו איך הוא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוס’ ג”כ נקרא נסתר. אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז”ל הכל בנויים על פי דביקות האלקות [למי שזוכה להדבק ולהיות צופה במרכבה העליונה. . .].

 

ד. לימוד תורה מקולקל

 

רנז. שמעתי בשם מורי זלה”ה ‘דרש באכסניא של תורה’ וכו’, דאיתא במסכת אבות ‘הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת’ וכו’, ‘שמצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד’ וכו’, ‘קל וחומר הלומד מחבירו פרק אחד וכו’ על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד’. וקשה, מה קאמר ב’ דברים בלבד. ועוד קשה, היה לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון התורה, היא פרה ורבה אצלו כנודע וכו’, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא כפשוטו כמו שלמד ממנו, ולזה אמר ‘מה דוד שלמד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד’, דהיה רשע ולא פרה ורבה רק נשאר ב’ דברים לבד כמו שלמד ממנו, ‘קראו רבו’. ‘הלומד מחבירו’, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, ‘על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד’. ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה, שהיו כולם צדיקים וכו’.

עוד שמעתי בשמו קצת בענין אחר, כי עשרת הדברות כולל כל התורה, כמו שביאר רבינו סעדיה גאון וכו’, יעוין שם. וכמו שנכלל כל תורה בעשר דברות, כך נכלל כל התורה כולה בתיבה אחת וכו’. וכל זה אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות, מה שאין כן אם נשמתו מעולם הפירוד גם התלמיד הלומד ממנו מקבל ממנו גם כן דברים נפרדים. וזהו שאמר שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו’, ודברי פי חכם חן.

העולה מזה, כי הלומד לשמה, לייחד בעולם האחדות, אז גורם היחוד שיהיה תורתו פרה ורבה, ומבשרי אחזה אלוה, כמו ביחוד הגשמי פרה ורבה בגשמי, כך ברוחני (נח כג, ד ד”ה ובזה).

 

ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת מסעי 

ד. ויסעו ממרה ויבאו אלימה וגו’, יש לפרש בזה על דרך רמז, דהנה שמעתי מן אא”ז זללה”ה בשם ס’ ברית מנוחה, כי כשרואים איזה תלמיד חכם שיצא חוץ לשיטה ר”ל, ועושה שלא כהוגן, בוודאי ה) שתה מן המים המרים ע”כ, והנה להבין זה הוא ענין רב, אך על פי פשוטו יש להבין זה, כי בתורתינו הקדושה יש מים מתוקים ומים המרים, וראה שכל התנאים והאמוראים והצדיקים מימות משה רבינו עליו השלום, ושיהיו עד שיבא משיח, כולם לומדים מן התורה דרך ישכון אור לעבודת הבורא יתברך שמן, ולהיפך כל האפיקורסים ימח שמם מביאים ראיה ו) מן התורה עצמה להיפוך, ושיש ח”ו שתי רשויות, וכמו כן הרבה ענינים דנזכרים בגמרא מן הצדוקין ע”ש, והיינו שיש בתורה מים המרים גם כן, ואותו שאינו לומד באמת, אזי טועם טעם המרירות שיש בתורה ר”ל, וכשנכנסין בזה הדרך השם יצילנו, אז כבד הדבר מאוד לפטור עצמו מזה הדרך של שקר:

והנה קבלתי אלים ר”ת יעקב אבינו ז) לא מת (תענית ד”ה ע”ב) והוא מרמז על בחינת אמת, כי קושטא קאי ואינו בטל לעולם ולכך יעקב שהוא מדת אמת, לא מת, שהוא חי וקיים לעולם:

והוא שמרמז הכתוב, ויסעו ממרה, היינו שישראל הסיעו עצמם מן מים המרים שהוא דרך השקר, ויבואו אלימה, כמו לאלים, היינו לבחינת יעקב אבינו לא מת, שהוא בחינת אמת, וכשבאו לזה הדרך לטעום טעם מתיקות התורה, אז, ושם שתים עשרה עינות מים, היינו שהיו י”ב שבטים, היה כל אחד מוצא בתורה מעיין נובע מקור חכמה, איך לעבוד את השם יתברך ברוך הוא, כל אחד לפי בחינתו, ושבעים תמרים, היינו שזכו לבחינת סוד גימטריא שבעים, היינו שהשיגו רזי תורה, ויחנו שם, היינו שעל ידי זה היה להם חיות וקיום, והבן:

(דגל מחנה אפרים פ’ מסעי):

 

מח. אמר אדוני אבי זקני נשמתו עדן זללה”ה בשם ספר ברית מנוחה, תלמיד חכם שסרח ואינו הולך בדרך הטוב והישר בודאי שתה מן ‘מים המרים המאררים’. וזהו ‘ויבואו מרתה’ היינו לאותו בחינה של מים המרים ‘ולא יכלו לשתות מים ממרה’, פירוש, להמשיך חסדים להחיות נפשותם כי מרים הם היינו כנ”ל, וכמו שאמר הרב הגאון מו”ה יעקב יוסף הכהן אף על פי שמימי התורה בוודאי מתוקים מדבש ונופת צופים עם כל זה נדמה להם למר והטעם כי מרים הם – הם הם המרים, מחמת חולשת העונות, רחמנא ליצלן, כמו החולה אשר כל טעם מתוק ידמה לו למר כן הוא בחולי הנפשות כמו שכתוב בפסוק בישעיהו ‘שמים מר למתוק ומתוק למר’ והיינו שנתהפך עליו מתיקות ועריבות התורה למר ואינו יכול לשתות מהם להחיות את נפשו ועל ידי זה לא זכה נעשה לו וכו’ וכמו שדרשו רז”ל על פסוק יערוף כמטר לקחי וכו’. וה’ בחסדו הגדול החפץ בתשובת וטובתן של ישראל רצה להחיות את נפשם והראה להם איך סוד אלהותו גנוז בתורה ממש ובסוד נשמת האדם כמו ‘אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולהו חד’… ועל ידי לימוד ועסק התורה לשמה יכול להחיות את נפשו ולתקן רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו לדבק עצמו בשורשם ובשורש שורשם שהוא התורה והוי”ה ברוך הוא כמבואר לעיל שהוי”ה ברוך הוא הוא סוד כל התורה כולה והכל הוא על ידי שעוסקים בתורה לשמה ולבקש מן האותיות ממש וכמו ששמעתי פירושו מן אדוני אבי זקני זללה”ה פירוש מן סוד אלוה שבהם שיעזור להם לדבר האותיות בכוונת אמת לשמה ועל ידי זה נמתקין כל הדינים בשורשן ונמתקין המים כי אז טועם בתורה טעם מתוק וערב והמים הם מתוקים מדבש וגו’ שממתיקין כל הדינים וכל העוונות ונעשה נביעו ממש לו ולכל העולמות… ועל פי זה תבין מה שאמר אדוני אבי זקני זללה”ה על מאמר חז”ל ‘מפני מה חרבה ירושלים על שלא ברכו בתורה תחילה’, ואמר הוא ז”ל היינו שלא ברכו ברכת ‘והערב נא’ שהוא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר והוא פלא, ועל ידי הנ”ל הוא מובן כי צריך להתפלל על זה כמו שאמר הוא ז”ל כי התורה הוא סוד אדם שלם ויש בה מים מתוקים ומים המרים וצריך להתפלל ולבקש זה מאת ה’ שיטעים בתורתו המים מתוקים וערבים וזהו ברכת ‘והערב נא’ והבן (בשלח לח, ד).

 

תצוגה
תצוגה
תצוגה
© כל הזכויות שמורות
סגור