ביטחון בה’- עין אי”ה, ברכות ב ט. 

 

קעב. ת”ר מעשה בהלל הזקן שהי’ כא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. האדם השלם יכיר בנפשו אם יש צורך להדרכתה למקרים מרעישים כדי להתם איזה שמץ דופי וחסרון. וכשיודע ברור שאינו בקרב נפשו שום דופי הצריך זיקוק ע”י דבר מרעיש ומפחיד כבר הוא בטוח שלא יאונה לו כל און ודבר מחריד. כי כל הרעמים בכללם לא נבראו כ”א לפשוט עקמומיות שבלב, וכשהלב ישר לגמרי הולכים דרכי החיים בשקט ושלוה. 

קעג. אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסופיה מדריש, ומסיפיה לרישיה מדרש כו’, משמועה רעה לא ירא מ”ט משום דנכון לבו במוח בד’, ומסיפיה לרישיה מדריש נכון לבו במוח בד’ משמועה רעה לא ירא. שלמות הבטחון שכוללת כל אורחות הצדק והטוב, שמכיון שהאדם משליך על ד’ יהבו כבר טהר לבו מכל רע והולך בדרך הטובה והישרה, ע”כ אין צורך לצרפו ולזקקו ע”י סבות מחרידות ולא יירא משמועה רעה. אמנם הסבה המביאה את האדם לבא למדה העליונה והצרופה של הבטחון השלם היא גבורת הנפש שע”פ חשבון ודעת אין לו לאדם להתירא משום דבר גם הדברים שנראים שהם רעים בעיניו, כי הלא לא יעשה דבר אם ד’ לא צוה. ע”כ משום דנכון לבו בטוח בד’, שאפילו אם יאונה חלילה דבר הנראה רע אינו רע באמת, ע”כ משמועה רעה לא ירא. ומזה יבא למדה זו שבאמת אין לו לירא משמועה רעה, מפני שהוא ראוי שיהי’ נשמר מכל אסון ופגע, “ורגלי חסידיו ישמר”. 

 

קפד. מנה”מ דאמר קרא בד’ אהלל דבר, באלהים אהלל דבר, בד’ אהלל דבר זו מדה טובה כו’. ר”א בשר”ל אמר מהכא חסד ומשפט אשירה אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה. ר”ת אמר מהכא כוס ישועות אשא וכשם ד’ אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ד’ אקרא. רבנן אמרי אמר מהכא ד’ נתן וד’ לקח יהי שם ד’ מברך. האדם שנפשו אינה ישרה כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה עכ”פ אל הכלל ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד’ הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד’ יהיו בעיניו כאילו הולכים באורח בלתי נכון להם. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית’ וכל מעשה ד’ ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי’ בעיניו ישר באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ”א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע”ז בשמחה. ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ”א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד’ הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש בהרגשה פרטית, להיות כ”כ טוב לב ושלם עם ד’ עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ”א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכלל, ע”כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. אמנם לא זאת בלבד, שהמקרה יעורר את האדם להתעורר נפשית כפי מדת המקרה לבדו, להלל הדבר או גם לשיר עליו. כי עוד יש מעלה נוספת שיתעורר על ידי מקרה האחד האדם אל כלל היחש שבין היוצר ליצוריו, ודבקות נפשו תגדל בערך רוב התבונה שמתוסף בנפשו לרגלי התבוננות יתירה שגרם המצב הפרטי. אמנם גם בערך ההתעוררות הכללית של קרבת ד’ שמקרה בודד גורם ישנם ב’ חלוקות. החלוקה האחת קרבת ד’ בכלל, בכל הנוגע לדרכי החיים שלו כולם, ואם יעלה האדם במעלות המוסריות במדה נכונה כזאת, שקרבת אלקים תחול בנפשו במדה יותר רמה אחרי איזה מקרה מתחדש בחייו בערך אחד, בין יהי’ החידוש טוב או רע, אע”פ שיהי’ הקירוב הזה רק כפי המדה שדעת האלהים מתיחסת לו ע”פ מצבו הפרטי, הגופני והנפשי הוא ג”כ חלק טוב, ונעלה מהערך מי שאינו בא למדה זאת לצאת ממקרה אחד לדון על כלל ארחות החיים. וזהו מי שנאמר בו “כוס ישועות אשא ובשם ד’ אקרא”, “צרה ויגון אמצא ובשם ד’ אקרא”. אמנם נעלה על כולם, מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו עד שלא רק כפי המדה המתיחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד’, כ”א עצם דעת ד’ ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד’ הבאה אחרי מקרה המתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ”א את שם ד’ יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה, אהבה הנובעת מקרב לב הוגה וחושב שכבר נטהר מכל רע וכסל, ופונה לרומם הדר כבוד מלכות מלך כל עולמים, באהבת עולם וחפץ לב נאמן. זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים שהיא כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. 

קפה. א”ר הונא א”ר משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר”ע לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב. המאמר הוא יותר פרטי ויותר חיצוני מהמחשבה והדעה הפנימית, מ”מ היא פועלת על המחשבה הפנימית. ובהתרגלו לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב, תתברר הבנתו להבין את זאת גם בהגיון לבבו פנימה, שהפרטית והחיצונית תוציא אל הפועל את פעלה על הכללות והפנימיות. וכן הדין בהנהגה, שאע”פ שהמדה הגלויה היא שכל מה דעבדין לטב הוא בחק הכלל כולו, מ”מ מדת הבטחון תרומם את הפרט אל מדת הכלל, ותתגלה ג”כ הטובה הצפונה בכל דבר הנראה רע אפילו במצבו הפרטי. כי סיבוב ההנהגה הכללית הולכת להסכים אל ההטבה המוסרית. וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע”פ מדת הבטחון בד’ ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי. וזה הוא אחד משרשי גילוי פרטיות ההשגחה בצדיקים לפי ערך קרבתם אל ד’ וערך מדעם ועבודתם הטהורה. 

קפו. כי הא דרע”ק הוה אזל באורחא והוה בהדיה חמרא ותרנגולא ושרגא, ממא האי דוכתא בעא אושפיזא ולא יהבו ליה, אמר כל דעבדין מן שמיא לטב, אזל ובת בדברא אתא אריה אכליה לחמרא, אתא שונרא אכלא לתרנגולא, אתא זיקא כביה לשרגא, אמר כ”מ דעבדין מן שמיא לטב, כו’. הרעות הבאות לאדם יהיו או מיד אנשים בעלי בחירה מונעי טוב או עושי רע, או מיד בעלי חיים שמבקשים תועלתם באבדן זולתם, או מכחות הטבע המת. וכל אלה מסובבים ע”פ השגחה עליונה בתכלית מדוייקת ומצומצמת מאד. ע”כ למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה. רעת לב האנשים דלא יהבו ליה אושפיזא, רעת הטורפים מבע”ח, וכלל ג”כ בזה בין הרעות המונעות ההצלחה החומרית, כאכילת החמור הצריך לו בדרכו, בין אבדן התרנגולא שהי’ אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להנער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע”פ ההשגחה העליונה ועין ד’ אל יראיו. ובין הרעות הבאות מטבע המת, הזיקא דכביה לשרגא, אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג”כ יהפך לטוב. ע”כ לא יבהל האדם, לא ברבות עליו צריו ואויביו מקרב החברה האנושית, ולא בהמנע ממנו מתגרת יד המקרים הרעים גם אור תורה תפילה ועבודה ועונג החיים, כי הכל הנה מערכות נערכות לסדר את ההצלה וההצלחה הכמוסה. ע”כ ראוי שירגיל האדם עצמו תמיד את טעם הטוב הצפון בתוכיות הרע, ואז יהי’ לבו עליו טוב תמיד, ויגבר חילים בתורה בדעת ביראת ד’ וכל מדה נכונה. 

 

ההשגחה תלויה בנו

 

רבי צדוק הכהן, פוקד עקרים – אות ג 

אבל באמת ידוע מה שאמרו ז”ל על פסוק (תהלים קכ”א, ה’) ה’ צילך שהוא כמו הצל שעושה מה שגוף הדבר עושה וכל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה ולא בחינם הוא אלא שהם פוקדין אותו גם כן רק שהשם יתברך רוצה שיהיה האתערותא דלתתא קודם שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג’, ז’) ואנו מבקשים השיבנו אליך ונשובה (איכה ה’, כ”א) דאין בכוחנו להתחיל רק אתה השיבנו באתערותא דלעילא ואז ונשובה וכך היה במצרים על ידי אתערותא דלעילא דהשם יתברך שלח להם פקד פקדתי ועל ידי זה ושמעו לקולך שהם תיכף יאמינו לדיבור זה:

והיינו שבדיבור משה רבינו ע”ה להם פקד פקדתי הכניס בלבם האמונה הגמורה בהשגחת השם יתברך עליהם ועל כן לקולו דייקא שמעו על ידי קולו הכניס בהם השמיעה והיינו על ידי אותו הקול והדיבור של פקוד פקדתי שהכניס דבר זה בלבבם ומיד שנכנס דבר זה בלבבם אז הבינו האמת דודאי השם יתברך פוקדם כי אחר שנגלה במעמקי לבבם שהשם יתברך משגיח עליהם והאמינו זו באמונה שלימה ודאי כן הוא במשפט שהשם יתברך ישגיח עליהם, דהסרת ההשגחה וזכירת השם יתברך מהאדם הוא רק כאשר גם האדם בהעלם מהשם יתברך אבל כאשר האדם זוכר בהשם יתברך ומאמין בה’ שהשם יתברך עמו ומשגיח על כל ענייניו ודאי גם השם יתברך זוכר בו ומשגיח עליו אלא שהם היו במצרים בתכלית ההשתקעות והשכחה:

וסימן זה היה בידם שהגואל שיאמר בלשון פקידה היינו שיכניס בלבבם הפקידה והזכרון שיש בורא יתברך מנהיג ומשגיח ויכול להוציאם ממצרים שבזה באה ממילא הפקידה למעלה גם כן ואי אפשר להיות פקידה למעלה מבלי שיהיה זכירה בלבבם גם כן אלא שיש שהאתערותא דלעילא קודמת אבל מכל מקום אחר כך על כל פנים צריך שיהיה האתערותא דלתתא וזהו סימן הגואל שיאמר לשון פקידה דהם יוכלו להרגיש זה מיד בלבבם אם יהיה גם בלבבם פקידה:

 

פנקס י”ג  / טו. לא כל הרשמים הבאים בנפש פועלים עליה לטובה, כי הרבה מהם פועלים לרעה ג”כ ועליהם נאמר “העבר עיני מראות שוא”. אבל אין דבר שלא יפעל על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. ע”כ כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התייחשם לאותם הרשמים. ע”כ אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה. וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הן תוצאות מהמחשבות הטובות שד’ חושב על יצוריו. ובודאי יוצא הדבר אל הפועל ביותר ע”י הידיעה הכללית והפרטית, בערכם של הרשמים ויחושם זה לזה ולהכלל. ואינה דומה הפעולה המתגלה למי שמשיג את הענין בדרך כלל, למי שמשיגו בפרטיות. והכל תלוי באיכות ההשגה ובהיר[ו]ת ציורה, שמתחלפות לפי מעלת האדם והכנותיו הקודמות, והן הן העלאת הניצוצות, שראוי לכוין עליהם בכל ענין, בתור “בכל דרכיך דעהו”, לרבים מבעלי עיון ומארי דחוכמתא. 

 

כיווני שאלות בהשגחה:

 

איך אתה מגיב כשקורה משהו מאכזב/מעציב/כואב?

איך אתה מתנהל רגשית כשאתה ממתין בציפייה שמשהו יקרה או לחילופין חושש שיקרה?

עד כמה אתה מפחד שדברים רעים יקרו לך או לסביבתך במקרה ספציפי וגם באופן כללי?

 

האם ועד כמה אתה רואה את מה שמזדמן לך במציאות כסימנים משמים לכיוון רצוי?

 

עד כמה אתה תלוי ונתלה בהסברים סיבתיים למה שקרה לך או לסביבתך ועד כמה אתה מצליח לראות מעבר?

 

מה זה בשבילך ‘הכל לטובה’?

 

האם ועד כמה יש פער בין ה’אמונות’ שלך בהשגחה לתחושות הממשיות שלך כשקורים לך דברים בחיים?

 

איך אתה מגיב כשקורים לך דברים משמחים?

מה משמעות תנועת ההודיה בשבילך?

 

כשאתה חווה חוויית השגחה, מה נמצא במרכז? הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננת ורצית, או אולי משהו אחר?

 

עד כמה השגחה היא פשוט משהו ש’קורה’ ועד כמה היא משהו שתלוי בך?

 

עולם האמת:

 

האם אתה מחובר ל’עולם האמת’? זה מבחן העולם המקביל. יש עולם מקביל. עם כללים אחרים. 

 

מצד אחד, של טוב ורע, צדיק ורשע. אתה עומד מול האמת. שלך. מול עצמך. אין שקרים.

 

מצד שני, של רחמים מרובים שאין להם סוף. 

 

האמת גם של הכוונות שלך. של מסתרי הטוב שלך. הטוב שם גובר. 

 

האדם יראה לעיניים, ה’ יראה ללבב. 

 

כשאתה מתחיל להתייחס לזה, יש לך נקודת יחוס נוספת, אחרת, להבנת מה חשוב, מבחינת משמעות ההחלטות שלך, ומבחינת משמעות מה שקורה לך.

 

אחרת זה משהו שנזרק לעתיד. יקרה לך כך או כך. יצא לטובה או לא. מה שאתה לא תופס בעולם הרוחני שלך כאן, נזרק לעתיד, והעתיד פחות משכנע.

 

עולם האמת 

 

קומץ המנחה חלק ב – אות עט 

ועל דרך הרמז כי יעקב בחר עולם הבא ועשו עולם הזה כמו שאמרו ז”ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל”ה) והרמב”ם הלכות תשובה (ח’, י”ד) וכן הוא בתנחומא (תרומה ט’) וכן בזוהר כתבו כי העולם הבא אינו מחודש אז והוא מכבר רק הוא נעלם פירוש כי עולם הזה נקרא עלמא דשיקרא ועולם הבא נקרא עולם האמת שקר הוא דבר הפוסק כמו יכזבו מימיו (ישעיה נ”ח, י”א) שאין לו קיום והוא כל עניני עולם הזה שיש להם קיום בדמיון אבל אינו באמת שעתידין להתבטל אבל העולם הבא רצה לומר הפשטת כל דבר מן הדמיון אל האמת של הדבר ההוא רצה לומר כח של הכח ההיא הקיים לעד זהו נצחי והנה שניהם קרוים עולמות שניהם שוים כל מה שיש בזה יש בזה וכמו שאמרו (חולין קכ”ז.) כל מה שיש ביבשה יש בים (חוץ מן החולדה רומז ליצר הרע כמו שנתבאר במקום אחר כחולדה הדרה בעיקרי בתים) כמו שאמרו (ילקוט משלי ו’, תתקל”ח) העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים אם לא התקין ביבשה וכו’ וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צ”ב ע”ב) צדיקים וכו’ ישיטם על פני המים וכו’ והיינו שכל ענינו עולם הזה וכוחות הברואים שבו הם אמיתים גם כן כי לא תהו בראה לשום דבר רק שאין נגלה ממנו אלא הדמיון והאמת צפון ויעקב דבוק באמת שבו ועשו בדמיון וכוחו של עשו על חרבך תחיה:

 

שיחת מלאכי השרת – פרק שלישי 

וקצת ביאורו בפשוט כמו שאמרו (ירושלמי פרק קמא דסנהדרין הלכה א’) בטעם אמת אל”ף ראש, ראש האותיות מ”ם אמצען תי”ו סופן לומר אני ראשון ואני אחרון וכו’. וכמו שנתבאר לעיל כי האמת הוא מה שהוא קיים לעד ועל זה מורה התי”ו שאני אחרון. אבל מה שאינו קיים לעד לא הגיע עד מדריגת אות התי”ו שהוא מורה על האחרית. והקיום באחרית. כי בריאת העולם על ידי התורה שהיא דפוסה כמו שאמרו בבראשית רבה (א’, א’). והתורה כללה עשרים ושתים אותיות רק בצירופים וחיבורים שונים והם יסודי הבריאה ואל”ף ראשית ולכך מספרו אחד ואין נרגש במבטא שהראשית ה’ אחד שאין מורגש כלל לגשמית ובו התחלת התורה שהיא רוחנית הבריאה. אבל התחלת בריאת העולם בבי”ת וכמו שכתבתי כל זה במקומו באורך. והולך עד התי”ו שהוא האחרית והאחרית הוא עולם האמת:

אבל האי עלמא דשיקרא אינו מגיע עד האחרית ולכך עד התי”ו הוא רק בעולם האמת. אבל בדמיון הגוזמות רק עד מספר היותר גדול מן האותיות המספריות שבו והוא השי”ן. [ובזה יש לפרש מה שמובא בהקדמת הזוהר (ב’ ע”ב) דשקר נטל יסודא דקשוט בקדמיתא שהוא אות שי”ן עיין שם. כי לעולם התחתון שבמדריגה א’ הוא הראשית למדריגה שאחריה ואין כאן מקום להאריך]. והתי”ו הוא הגוזמא היותר גדולה בענייני האמת שיש בו עודף משי”ן עד תי”ו. ועוד יתבארו אם ירצה ה’ דברים אלו ביותר ביאור במקומן:

 

מחשבות חרוץ – אות ג 

וכלל השבטים הם כלל הכנסת ישראל זרע יעקב אבינו ע”ה שעצמות נפש יעקב אבינו ע”ה מתפשט בהם שעל זה רמזו (תענית ה’ ע”ב) מה זרעו בחיים אף הוא בחיים היינו דכלל הנפשות מישראל שבכל דור הם עצמם קומת נפש יעקב אבינו ע”ה המתפשט באותו דור, ועל כן הם חשקו לאיקונין של יעקב אבינו ע”ה עצמו לא מה שדומה לו היינו האמת שלאמיתו, ולכן חשבו את יוסף גם כן לבעל דמיון ובעל החלומות שמצד האמת לאמיתו גם זה נחשב דמיון כענין בשוב ה’ שיבת ציון היינו כחולמים שכפי האמת שיתגלה אז יהיה גם כל ענינים הנחשבים בעולם הזה לאמת גם כן רק דמיון, כי כלל העולם הזה נקרא עלמא דשיקרא שאף האמת שבו אינו לאמיתו ואי אפשר להשיג בו האמת לאמיתו אלא מי שיגיע למדריגה שיטעימו לו מפרי מעשיו שבעולם הבא בעולם הזה, והיינו שיראה עולמו בחייו רצה לומר עולם האמת ישיג בחיי העולם הזה הגופנים, והוא כשיזכה לכפיית היצר לגמרי עד שלבו חלל כמו שאמרו ז”ל בדוד המלך ע”ה (ירושלמי ברכות פרק ט’ הלכה א’) שהרגו בתענית שהוא כמו לעתיד שיבוטל היצר, וכמו שזכו לזה אבות העולם כמו שכתב בתנא דבי אליהו רבא (פרק ה’) חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע כמו וכו’:

 

לקוטי תפילות חלק שני – תפילה מט 

 “אחת שאלתי מאת יהוה אותה אבקש, שבתי בבית יהוה כל ימי חיי, לחזות בנועם יהוה ולבקר בהיכלו”. רבונו של עולם מלא רחמים, חוס וחמל עלי, והושיעני ועזרני וחזק את לבבי שאתחיל מעתה להרגיל את עצמי להיות בעולם הבא, שאמשיך ואשמיט את עצמי מתאוות עולם הזה והבליו, רק ארגיל את עצמי להיות בלא אכילה ושתיה ומשגל כמו בעולם הבא, ששם אין שום תאוה מתאוות עולם הזה כלל. כי כבר “כלו ביגון חיי”, ועברו הרבה הרבה משנותי, וכבר באתי בימים, וימי החליפות הולכים ובאים, ובכל יום ויום מתקרבים ליום המיתה, ובהכרח לילך בדרך הזה, “בדרך כל הארץ”. זכני שאתחיל להתנהג את עצמי במנהג המקום ההוא שאני עתיד לילך לשם בלי ספק, אם קרוב ואם רחוק, אם מעט ואם הרבה אחיה עוד, אבל על כל פנים הכל יעבר כצל עובר, ואני מוכרח לילך לשם, אשר שם אין שום תאוה ומדה רעה, ולא שום מנהג ממנהגי עולם הזה ולא שום כבוד והתנשאות של שקר, כי שם עלמא דקשוט עולם האמת ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, ולא שום תאוה וכבוד של עולם הזה. אדרבא אי אפשר לזכות ולהצליח שם כי אם כשנקיים וזכים מכל התאות בקדושה ובטהרה גדולה, וכמה אני רחוק מזה. ואם כבר עבר עלי מה שעבר ועשיתי מה שעשיתי, זכני על כל פנים מעתה שאתחיל לחוס ולרחם עלי ברחמנות אמתי, ואתחיל להכין צעדי ופעמי אל עלמא דאתי, אשר אני מוכרח לבוא לשם בלי ספק. ואם אלף שנים אחיה אינו מספיק להכין צדה לדרך רחוק כל כך, אפלו אם לא הייתי פוגם כל ימי שום פגם כלל, מכל שכן וכל שכן שפגמתי כל כך, ואני מלא חטאים ועוונות ופשעים ותאוות רעות ופגמים גדולים וקלקולים הרבה בלי שעור וערך ומספר. ורחם עלי וזכני על כל פנים מעתה שאתחיל לרחם עלי באמת, ואתה תרחם עלי מן השמים, ותעזרני ותושיעני בכל עת ורגע, באפן שלא אשוב עוד לכסלה, רק אזכה להתחיל מעתה להרגיל את עצמי להיות בעולם הבא, להרגיל את עצמי להיות בלא אכילה ושתיה ומשגל ושארי תאוות:

 

תצוגה
תצוגה
תצוגה
© כל הזכויות שמורות
סגור