אגרת הרב חרל"פ זצ"ל. 

 

ב' בא ר"ח שבט תשי"א. 

 

את אשר דרש ממני להשיב בענין שאלותיו העומדות ברומו של עולם, חפצתי לסרב, ולא אכניס ראשי בין הרים גדולים אשר באמת אלו ואלו דא"ח, ויש מקום בראש לשניהם. ואף אמנם הדברים אשר יצר המריבות נתערב ביניהם, בלי ספק ישנם דבורים כאלה בין לאלו ובין לאלו אשר אך רוח הקצוני דבר בהם, ויש שהקצוניות אכלה את העקר, בלעה את הטוב והפליטה את הבלתי נכון ומדוייק. ואם לברר מה הם הדברים שנאמרו ברצינות ומה המה הבלתי רצינות, מוכרחים לפגוע בכבוד מי שהוא. ורק ההולך ישר ומפקיע עצמו מהרגילות שלו ומרומם עצמו על כל ועם כל מוצא את הנכון וזוכה לסלול מסלת קודש, כולו אומר כבוד ויושר. בכל זאת להוציאו חלק אי אפשר ואדבר בקצרה וברמיזות. 

הנה כשם שבענין הנבואה יש נביאים ובני נביאים והם אשר התלמדו על ברכי הנביאים להשיג את ארחותיהם הקדושים, כן גם בהשגת רוה"ק אשר לא ימנע גם לזמן אשר הנבואה נסתלקה, יש התלמדות לבני בעלי רוה"ק שילמדו לעצמם להטהר ולהתקדש לחזק את המדמה הקדוש והציורים הרוחניים שפועלים המה להוריק רוה"ק להמתעלים ומכינים עצמם אליו. והנה המקום היותר מוכשר להשיג ע"י ההכנה הראויה את רוה"ק וביחוד בלי שום תערובת סיגים וצחצוחי טומאה ח"ו, הוא ארץ ישראל. ולפיכך בעת באו לארץ גדולי עם קדשנו כמרן הב"י, שרתה רוה"ק על כל מי שהתייחד בקדושה עם קדושת הארץ ויהיו לבעלי רוה"ק, וביחוד הופיעו אז רבותינו הרמ"ק ז"ל והאריז"ל ותלמידיהם שלולא הסתלקות הנבואה היו הם נביאי אמת ולא הי' נדרש להם הכנות אחרות זולת התקשרותם ועלייתם לארץ אשר עיני ד' בה מראשית השנה עד אחרית השנה. ובזמן מאוחר שנתעוררה שוב הדרישה לשמח אלקים ואדם, לקשט את השכינה בחדות קודש ורוממות עוז תפארתה, הופיעו נשמות קדושות כאלו אשר צלחה עליהם רוח השיר, נשמות של קודש הלולים, ותהי ראשית מעשיהם ללמוד דעת להיות מתלמדים להשראת רוה"ק; וזאת היתה עיקר המגמה של התנועה החסידית ויסודה לגלות את החפץ בפועל ובמעשה להפטר מן הגלות, ושתמשיך על עצמה אוירא דכיא וקדישא אוירא דא"י מחכים. (לעומתה מצד הרוח דמסאבא היתה ההשכלה ששררה אז בתקיפות שגם היא חפצה להשליך מאתנו עבותות הגלות.) ידעו והרגישו אמנם גם הם שסכנתם קרובה כמו הצלתם; ע"כ לקחו לעצמם להתגונן ע"י אהבת ישראל וביחוד בהגלוי דלית אתר פנוי מיני'. אבל בכל זאת לא נמלטו מהגדלת הסאה בזה להיות נמשך ביותר אחרי הקצוניות שבהקצוות, מי אחרי החסד הקצוני, מי אחרי הגבורה הקצונית, ויותר לקח לבבם לנטות אחרי עלמא דאתכסייא בחינת לאה וגרם זה מבלי להתפעל מעלמא דאתגליא בחינת רחל שהיא מבכה על בני'; למרות מה שגם בני בני' של לאה מודים דרחל עקרת הבית היתה, ומכ"ש שלא התחברו להם לאה ורחל יחד; ולא כן אמרו לבועז "יתן ד' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם". וזו מדתו של יעקב בחי' תפארת. ולא בכדי הוא שכל הגלויים של הגר"א היו ע"י יעקב, בחי' תפארת, לפי ששרשו ינק הכל מעמודא דאמצעיתא היא התורה. וביותר היתה סכנה צפוי' להגדיל ביותר את המדה של "אינו מצווה ועושה", כהס"ד דרב יוסף. והי' עלול שיארע אז כמו שאירע לרב יוסף דאיעקר ממנו תלמודו. ולא נפלאת היא, דמגדלות זה של "אינו מצווה ועושה" שהוא מהצד הקצוני של קצה אחד, מתמהרים ביותר להגיע להקצה ההוא. ואין פלא אם נראה אז מעשים מופלאים ועלייתם של דרגות, מה שאין בכח ההולך בעמודא דאמצעיתא שהדרך ארוכה ביותר להיות נקלט באור הקדושה ההיא ולהיות נקלט בהתורה, תורת ד' תמימה וגם שתהא התורה קולטתו. 

אמנם זחלתי ואירא לדבר בענינים אלו, ד' הטוב יכפר בעדי, וודאי הי' צורך של זריקה בהדורות ההם, לעורר לתחית קודש ולערות עליהם רוח ד' ושיפעם בקרבם קול ד' שיהי' נשמע בבואו אל הקודש, והי' זה מהתעוררת לקיחת הכנור שדוד מלך ישראל חי וקיים החל לקחתו ולנגן המנגן למען השרות רוח ד', ולשמוע פעמי המשיח; אולם הי' נדרש דוקא לעת כזאת להיות גם דוד גלי' מסכתא ולהיות הידים מלוכלכות בדם שפיר ושליא, כי הגאולה האמיתית תהי' ע"י אורך ואמתך כבקשתו של דוד "שלח אורך ואמתך" (עיין מדרש שם). ולשם זה נשתלשלה לזה העולם נשמתו של הגר"א, שהמגמה היתה שבמקום ההתלמדות להיות בני הנביאים בני בעלי רוה"ק, ילמדו להיות בני משה רעיא מהימנא להמשיך את הנבואה של אספקלריא המאירה וקודש עקבותיו. 

 

הנה ההבדל שבין גאולה לגלות, הנשמה כשנסתלק ממנה צד הנפש שבה, יורדת למטה לזה העולם, למרות מה שבכלל אין הנשמה מתרצית לכתחלה לרדת, היא מתגעגעת להלך הנפש שלה, ואין לשער צער הנשמה כשאינה יכולה למלאת עוז חפצה זה. ואמנם מצד הגלות כך המדה שרק הנפש יכולה לירד, ושאר החלקים שלה היותר גבוהים ממנה נשארים לפי יחס שרשם, הרוח ביצירה והנשמה בבריאה ונשמה לנשמה באצילות. ואולם כשמגיע התור של גאולה יורדים גם הם למטה. וזה ההבדל שבין הסדר שלפני התגלות האריז"ל לאחרי התגלותו. ובחו"ל התחילה התקופה לאחרי מאתים שנה שנגנז אורו של האריז"ל. שאז התחילו הנשמות בחלקי' הגדולים ג"כ ללות את הנפש הטהורה שירדה למטה, אבל כמובן מצאו הרבה עכובים ומכשולים עלי דרכם זו. גם מחלק הבטושים שבטשו זה לזה, יצאו הרבה דברים שיש להצטער עליהם. ואמנם הטוב שהביאו הי' הרבה יותר מן הקלקולים והי' הבדל בין התנועה לההתנגדות מעין ההבדל שבין משכן שילה לבין בית עולמים. המשכן שילה הי' להוריד את הנשמה אל הגוף ולפיכך הי' לו התפשטות בכל הרואה, ובית עולמים הי' להרים את הגוף אל הנשמה כנאמר "וקמת ועלית". ושניהם היו צריכים שמקודם הירידה ואח"כ העלי' כעין "וירד ד ' על הר סיני" "ואל משה אמר עלה אלי וכו'". וזהו המנוחה, והנחלה זה ירושלים שהרים סביב לה וד' סביב לעמו. וכן רצו גדולי התנועה לקרב את המושגים העליונים האציליים לתוך הגוף ולתוך העולם הזה. ובאמת כן הוא האמת, גם בעולם העשי' ישנה בחינת כל עולמים אף האצילות. ורצו לגלות את האצילות הלזאת, ולפי שאת סוף העשי' היא בבחינת עלמא דפרודא למרות מה שהאצילות שבה היא מעלמא דיחודא מורגש שמה בעוה"ז יותר הפרט מן הכלל. ויש בזה מעלה וחסרון: מעלה, שהפרט יותר מובלט ויותר מקבל הכנה ומתכשר להשגה; אולם החסרון הוא שהכל רק מצד הפרט ולא מצד הכלל וחסר בו אור התורה הכוללת. הוא הטעם שהטעים הקב"ה את האבות בכל מכל כל, דוק והבן. ונדרש שהירידה תהי' בדרך "רצוא ושוב". לעומתם הגר"א דרש רק את הכלל, התורה הכללית, לעלות אל האצילות העליונה, בתורת "וקמת ועלית". וההרוחה בזה היא, דאם אמנם צודקים המה הדברים דאי אפשר לכוון כוונות האריז"ל כי אם מי שזכך את עצמו מאד ויעל לשמים שיאו, זהו רק באופן ההורדה מלמעלה למטה, שעם כל גודל הגובה שבזה הינו פרטי, והדין עם היחיד גדול למאוד, משא"כ באופן העלאה מלמטה למעלה, כי אז הנם בהכלליות, והכלל הוא באמת תמיד במעלתו הנפלאה אשר ע"ז נאמר בת"ז שיתגלה לעתיד על כלל ישראל שהיו תמיד בבחינת "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה". ומכאן המעלה של תפילה בכוונה למי שמוצא עצמו ראוי לה ביחוד לפי ערך הרגשתו בפליאות כלל ישראל והתמסרותו והתקשרותו עמהם, באופן שירידת הנפש עם דרגותי' העליונים מרוממה מאד אסור לה שום עכוב, ויחד עם הירידה תבוא גם ה"שוב", רצוא ושוב". ואין פלא על התעוררות ההתנגדות שמטרתה הפנימית היתה למהר את ה____. ומיני' ומני' הי' מתקלס עילאה לולא יצרי המריבות של אלו שלא יכלו לעמוד על פנימיות הרצון. והנה בעבודת הקודש של ירידת הנשמה והרוח להגוף, לעולם הזה, שעכ"פ מוכרחה להתגלות כדרך של "רצוא", נסתבכה המגמה של גלויי הצדיקים וההתקשרות בהם. אמנם העכוב של הרצוא בעוה"ז עם כל הרוחים שמרויחים בזה מוכרחים גם לחסרונות וסבוכים שונים, והי' דעה שכדאי לקבל, לחשוב שכר נגד הפסד, ויהי' זה בתור הוראת שעה; אבל דעות המתנגדים עמדו כצור נגד זה, שחלילה לעשות מעצמם הוראת שעה אף אם ירויחו הרבה, ודי בזה למבין. וד' הטוב יכפר בעד. ולא אדבר בזה עוד. 

ועתה אבוא על סדר שאלותיו: 

א.ב. התשובה ממה שכתבתי עד הנה. 

 

ג. האריז"ל אם כי בימיו התחיל כבר עולם התקון לא רצה לדבר במה שנוגע לבריאה יצירה וביחוד עולם העשי' ונמנע מזה אפי' אם הרח"ו הפציר בו כמ"ש בשער הכוונות ענין הנחש וינס משה מפניו. ודבר בעקר בעולם האצילות שאין להנחש מגע שם. ובמה שנוגע לשאר עולמות וביחוד מאופן עלייתם דבר רק ברמז. ומכאן יסוד ההבדל שבין הרח"ו לשאר תלמידי האריז"ל שהם קלטו ביותר למה שנוגע להפרטיות ועולמות בי"ע והרח"ו קלט את הכלליות. אחרי עבור שנים שהעלאת הברורים שיכללו ביותר את עולם התקון כבר הורשה לדבר ע"ד שאר העולמות הם עולמות בי"ע וביחוד על התרין משיחין ובעור הטומאה מן הארץ שעל זה הוא יסוד קבלתו של הגר"א (קצת מזה התחיל הרמ"ח לוצאטו). לא רק תקון הפרט כ"א בעקר תקון הכלל, וביחוד כדרכו בקודש להרים הכל אל התורה שכוללת הכל. המושגים המה בדרך עו"ע והמגמה לקרב את השכל היא רק מצד יקידת הנפש ולא מן החלקים שלמעלה מן הנפש, ואשרי מי שאינו רוצה לקרב אל השכל אלא בהיפך לרומם את השכל למה שגבוה ממנו. 

 

ד.ה. ענין הנאמר בזוה"ק סובב וממלא לפי פשט פשטות הדברים סובב הוא אור א"ס המקיף, וממלא הוא הקו המוקף. ואעפ"י שלכאורה מפשטות הדברים בדברי רבנו האריז"ל נראה שהקו המוקף הי' בצמצום גדול, העקר נראה שאין הכונה על הכמות כביכול, אלא ביותר על האיכות, שגלוי של הקו בא בצמצום רב ובזה יש מקום להבאור שמצד ההעלם הרי הוא כלפני הצמצום ומצד הגלוי אינו אלא קו, ואם הדבר כן הוא, לא אפשר להגיד להגר"א שטה אחרת, אחרי שאנו רואים שתלמידו המובהק הרר"ח בנפש החיים הולך בשטה זו כמעט ממש כהתניא, ובטח לא הי' חולק על רבו שכ"כ רעד מלפניו. ולפי"ז מה שמובא באגרת בעל התניא שהגאון החסיד חלק עליו בזה ואומר מי יתן והי' מתוכח אתו להראות שהצדק אתו אינו ברור, ואולי רק מסרו לו בשם הגר"א. ויש לדעת כי ספר התניא נסדר אחרי שכבר יצאה המחלוקת ללהב וכונתו להסיר התמיהות ולהמתיק את הגבורות ובכן אין להפתיע מזה על החולקים, ואם היתה על זה מחלוקת הלא היתה בעקר על המבט שבספר לקוטים מאת הבע"ש שכתוב שם "אל עולם", עולם שהוא אל ואל שהוא עולם. והתניא בא לגלות באור הדברים להקליש את התמי' ונמצא דשניהם לדבר אחד נתכוונו. ובלשם חלק הבאורים משער שמה שנדפס בסוף ספרא דצניעותא בשם הגר"א בענין זה, כתבו תלמיד שאין אנו יודעים מי הוא. והעקר סלע המחלוקת גם אחר שיצא התניא הוא לפי שכל מאמר היוצא מן הפה כבר הוא בגדר עשי' ועולם העשי' אינו אלא כפי שהוא מצבנו (אצ"ל מצדנו), דמצדו אין עשי' כלל, ועל כן לקבוע עבודה וסדר עפ"י מה שהוא למעלה מן התפיסה לא הורשה, ואף למצוא התרוממות רוח עי"ז אין לזה מקום כי הוא תפיס מלא תפיס. וזה מש"כ בנפה"ח שער ג' פ"ח דהוא בכלל החקירה מה לפנים מה לאחו'. דלא הורשנו לכך וכל הדברים האמורים שם בנפה"ח הם פתרון לכל הפרשה שעברה אז. והמתבונן יבין את זה. ולולא יראתי וזחלתי הייתי מרחיב את הדבור בזה לגלות טמירים, אבל מי אני לעמוד על סוד קדושים ואניח זה לזמן יותר מוכשר כשיערה ד' מרוחו עלינו. 

 

ובדרך כלל יותר טוב שלא לחשוב הרבה בזה ויותר נאה ללמוד הלאה כי המחשבה בדבר אחד מתגשמת ואנו צריכים לצפות בעקר להופעה אך לא להתפתות לדמיונות שמקורם גבהות ורמות רוחא, ד' יצילנו. ומכאן הפתרון של התנגדות שאר תלמידי הבע"ש על התניא, אף שידעו ורעדו לגאונותו ולקדושתו, לדעתם ששימת הרעיון והעמקת המחשבה לתפוס כל מה שאפשר לתפוס מפיגה את חרדת הקודש והערצה (עיין מי-מרום פ"ה) ואם נאה הדרך לבעלי דעה אין זה להמון, ואמנם נראה שחלקו גם על עצם התניא, אך מפני שלא קבלתי בזה דברים ברורים לא אדבר בזה כעת. 

 

ו.ז. ודאי כל שורש מתפשט לכמה ענפים וזה זהיר בזה טפי וזה זהיר בזה טפי וכל הנחלים הולכים אל הים והכל לכל אחד לפי שורשו. ידיעת השרשים מועילים הרבה אבל אין לבלות זמן רב על זה. שכן כל יחיד הוא בעל שרשים שונים יש זמנים שמתגלים בו שורש זה ויש שמתגלים בו שרשים אחרים וע"י הידיעה יכול להתאים את סדרו כפי החפץ של הזמן ואופן ההשרי' שעליו. 

 

ח.ט. עצם הלמודים כשלומדים בענות רוח מזככים מטהרים ומקדשים ובאיזה ספר שמרגישים יותר המשכה עליו, בו יש להתדבק ולשקוד עליו ביותר, אבל העיקר שירגיש עכ"פ בעצמו רצון לזכוך, בלא זה ישים מעיינו רק בהנגלה. 

 

י. הכוונות הפרטיות הם לשעשועים עליונים כי מגמת הקדושה שישראל יהיו הם הממליכים את הסדר של היקום כלו וכשאינם יודעים מסדר ההשתלשלות ונעשה זה ממילא מצד הכלליות, אינו נכר כי ישראל הם הממליכים, וחסרום השעשוע העליון והשמחה של הכלליות, ובודאי מי שזוכה להיות בקי בהכוונות וההמשכות נורא זכותו, אך בכל זה ההצנע יותר מכובד. 

 

יא. ספר הפרד"ס של הרמ"ק אחר גלויו של האריז"ל נתרומם אף הוא ונכלל בהתקון ואחרי שגם האריז"ל עמל על הפרד"ס וקורא אותו מורנו ורבנו, עיין סוף שער הכללים בע"ח, גם אנחנו לא נמנע ממנו. וסגולה מיוחדת לו, וביחוד בספר אילימה שלא לגשם ח"ו. ספרי ר"א נמשכים אחר דברי הגר"א ועסקו ג"כ במה שצריך להתגלות בבי"ע ובתרין משיחין כאמור באות ג'. בכלל לא כדאי לחקור כ"כ וצריך להיות תמים הולך, וד' לא ימנע הטוב להולכים בתמים. ויש ללמוד הרבה נגלה לקדש את הגוף שיהי' ראוי להיות הקלף שיכתבו עליו הס"ת. והלמוד צריך להיות בעריכת שפתיים ולהוציא בפה בלי הפסקה בינתים. 

 

בהוקרה רבה וצפיית ישועה קרובה לגילוי אור תורתו וזיו קדושתו ב"ה וב"ש לעד ולעולמי עולמים. 

 

יעקב משה חרל"פ. 

 

 

החסידות והגר"א

 

קובץ ב קנו. המחשבה על דבר האחדות של המציאות בכלל, מביאה למחשבה של אחדות הנשמות באופן פשוט, ומיד היא משפיעה על ידי תולדתה זו את ההשפעה היותר טובה, את האידיאל של השלום והאהבה הכללית, שכל המידות הטובות האישיות והחברותיות צומחות ממנו. אחדות הנשמות מביאה לידי הכרה את הרעיון של מציאות עובדים רוחניים. מתעלים בעילוי פנימי, שלא את עבודתם האפשרית להיות מוחשת מוקיר העולם, כי אם את השפעתם על הזיקוק הנשמתי, והארת החיים כולם, על ידי הוייתם העצמית. ובהם האושר העליון נמצא בקביעות, וגורל הטוב של כל אנשי המעשה מגיע להם לפי אותה המידה שהם דבקים באנשי קודש הללו, שאור ד' חי ופועל בבהירות גדולה ומליאה מאד בנשמתם. מעולם ידענו רז זה, גודל תפקידם של תלמידי חכמים בעולם, של צדיקים וערכם. ידענו מהכתוב ומדברי חז"ל במקומות רבים. אמנם נשפל הדבר החי הזה מסיבות שונות, מפגמים שבאו באותם הראויים לבוא לידי מידה זו על ידי המתדמים אליהם, ומירידה כללית בעולם, מהתנוונות החיים על ידי הגלויות הרבות. באה החסידות המאוחרת, והשתדלה לתקן ענין זה, להחזיר את הערך החי של הצדיק ופעולתו הסגולית, שהוא רעיון מיסטי וחברותי ביחד, שעוד צריך הרבה לתשומת לב הצד החיובי והשלילי שבזה.

 

קובץ ה סב. האורתודוכסיה האשכנזית היא הדרכה נאותה לצדיקים גמורים, בעלי סדר ומשטר בכל הליכות חייהם, מתוקני המדות והמזגים מיסודם, אבל אין בה אותה הדליגה הראויה לבעלי תשובה. החסידות לקחה לה את התוכן התשובתי לאופי קבוע, ובשביל כך יש בה אותו הברק הפתאומי, והעליות המחשביות המורדות בכל הדרגות. היהדות הליטאית יש בתוכה תמצית מאוצרת משני התכנים, סידור מודרג לצדיקים, ונוחם פנימי, ואופן התעמרות בעצמיותו, כשהתשובה מחייבת. אלא שעל פי רוב היא מספגת את התשובה לא בדליגה ציורית בלבד, אלא בחומר מעשים ובהרבות תורה, וחשבון נפש אטי, ההולך ונמזג בתוך סידור החיים התמידיים. וסוף כל סוף צריכים אנו למיזוג פנימי של שלשת הפלגים הללו, והתחברותם של אוצרותיהם המסוימים לעושר גדול אחד.

 

קובץ ז קלא. החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים במעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת מהלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

 

פנקס בויסק א ב. יסוד המחלוקת שהקים הגר"א ז"ל נגד החסידים בעיקרה הוא שהרים ראש החסידים הכונה על המעשה, והיתרון ליחידי סגולה להתנהג לפעמים במעשה על פי ראות עינם לצאת מדרכה של תורה, היא בנויה על יסוד של שלימות היחיד, אבל ההשלמה הלאומית צריכה שתעשה עיקר המעשה, והיחיד אפילו יהיה גדול מאד צריך שיגרר אחרי הציבור בכל דבר שנחתם במנין, כמו פסוקות של דברי חז"ל במשנה וגמרא.

 

פנקסי הראי"ה ג', עמ' שלה. כשאנו מסבירים לעצמנו את ענין האלוהות, שאין זולתו, וכל המציאות כולה אינה כ"א הארה אלוהית, ואותה ההארה היא מתגלה באופנים שונים באופק המגולה הפרטי, אע"פ שהגילוי אחד הוא לגבי האלוהות המתגלה, וכשאנחנו מודרכים על פי לימוד זה גם בדרכי המוסר, ובדרכי המוסר המיוחד של היהדות ושל התורה והמצווה בכל פרטיותה, אז אנו נזקקים מיד לתרץ את ההבדל שבין הטוב לרע רק באופן הגלוי אל הפרט המתנוצץ בפנימיות הווייתו, שכל הטוב מקורו הוא הקשבתו אל יחוסו הכללי, והרע נובע משכחתו את היחס הזה ואת מציאותו האמיתית. ואע"פ שבפרטיות הרע נוצצת שכחה ליחס מציאותו האמיתי, מכל מקום אין שום מציאות חוץ מהאלוהות, והשפלות של הרע, איננה בשום אופן כי אם החשכת מאור הכרת העצם את עצמו. לפי לימוד זה, כל מה שנדמה לנו מציאות בפני עצמה, שאנו דנים עליו, הוא ירידה שכלית לנו, ומסבבת בעל כרחה גם ירידה מוסרית. אמנם יש בתוך מבט זה גם כן כמה מדרגות, אבל כולן יורדות מהאמת המוחלטת, המורה שאין שום מציאות אחרת זולת הארת האלוהות, אלא שבפנים ההתנוצצות של הפרט אינו מקיף להשיג את האמת.

על כל פנים אם נאמר, לפי זה, שהאלוהות ביכולתה המוחלטת יצרה הכל והיוותה מאין ליש, והיא שומרת את הכל מחוצה להם, כעין היקף השומר את המוקף על ידו, הרי זה ציור נמוך לגבי אותו הציור הקודם שהאלוהות היא הכל ממש, ונמצא שהאור המקיף קטן מהאור הפנימי, כלומר ההסבר של ההקפה החיצונית של האלוהות את המציאות הוא נמוך מההסבר שגם פנימיות כל ההויה היא רק הארה אלוהית.

אבל לפי הציור של השיטה האומרת, שאין לנו לומר שהכל הוא אלוהות, אלא שיש לאלוהות יכולת מוחלטת להוות גם מה שאינו, וליתן הויה למציאות חוץ ממנה בפועל ממש, אלא שהחיים והשלמות של המציאות, שחוץ מהמציאות של האלוהות, ודאי שאינם נובעים כי אם ממקור החיים ויסוד ההויה העצמית שהיא האלוהות, על פי זה ההסבר אנו מבינים את הארת האלוהות בתור עצם מחיה את ההויה ומשכללה, אחר שהיוה אותה מאין ביכולת בלתי מוגדרת. ומובן שההארה האלוהית שבתוך ההויה היא מוגבלת בגבולי ההויה, והיא נובעת מהארה עצמית העולה מעל כל גבולי ההויה, כענין של האלוהות המתעלה מעל ההויה שהתהוותה על פי יכולתה. בזאת השיטה הננו דנים על ערך החיים והמציאות המשלימה את עצמות העולמות וההויה בכללה בפני עצמו בתור מציאות מיוחדת, ועל המקור שממנו נובע ערך זה כדבר מיוחד בפני עצמו. ומצד העולמות, שהם הויה חדשה וחוצית, שהם מחלקים בין שני הערכים הללו, בודאי הערך הפנימי המוגדר קטן הוא מערך המקיף הבלתי מוגדר, וזאת היא השיטה המשננת, שאור המקיף גדול מאור הפנימי.

רבים סוברים שבחילוק זה מונח יסוד ההבדל בין החסידות לשיטה המתנגדת לה, וקצת אמת יש בזה.

 

מאמרי הראיה  / חלק א  / דרך התחיה

החסידות יצאה גם היא מתוך התביעה של ההזרמה הנפשית אשר נרדמה. אחרי הנסיון הבלתי מוצלח של משיח השקר האחרון שבתי צבי, שהוריד את ההזרמה הפסיכית למדרגת שגעון ושכרון רשע, ונסתיימה אח"כ בכל נכריותה במשיח השקר החצי רשמי פרנק וסיעתו, אחרי כל אלה היה החשש גדול פן תמאס האומה לגמרי בכל שריד שנשאר בידה מכח הגנוז של ההזרמות הנפשיות החיות, ותשוב רק לשינון האותיות ושמירת המעשים, המצות והמנהגים בגו כפוף ולב רצוץ, וסוף סוף לא תוכל להתקים מחוסר רעננות ורוממות הנפש.

הדבר הזה הורגש מצד האישיות הגדולה של אבות החסידות, שההזרמה הנפשית האלהית היתה חיה בקרבה. אבל צורתה היתה בלתי למודית כל צרכה, ולא יכלה איפוא להתבסס יפה ע"י חנוך מודרג מסומן בסימנים תוריים קצובים, המגדירים אותו ועושים מעקה לאור המתרחב שלא יפול החוצה ולא תרבה המכשלה.

ואולם שמירה פנימית היתה בקרבה לשמר נטיה זו שלא יצא ממנה מה שיצא מהנטיות של ההזרמות הבלתי נורמליות שקדמו לה והיא אהבה געגועית נפלאה לאומה, אהבת ישראל הכללי ואהבת היחידים הפרטים עמדו בתוך הזרמה נפשית זאת כעמודי איתן אשר לא יזחו ממקומם מפני כל רוח פרצים. בכל זאת לא היה הדבר מספיק, והדורות הבאים היו יכולים לאבד את הטובה החיה הזאת ולהפכה לרועץ, לולי שנתמרקה ביסורים ע"י תבערת ההתנגדות מהזיו היותר עליון של נקודת הנשמה הישראלית במובן הלמוד והחנוך המעשי, שאמנם כפל בקרבו גם את ההזרמה החיה, אבל אצלו היה זה טפל לגבי עיקר. זאת היא הפסיכיקה התורית של הגר"א, שעמדה לשטן נגד הרחבת ההזרמה הנפשית האלהית של הפסיכיקה של הבעש"ט, שלא היתה מבוססה כל צרכה בחנוך הלמודי והיה מקום להתירא שלא תתנכר במשך הימים.

מחלקת לשם שמים זאת בנתה, דוקא ע"י שני יסודותיה המתרוצצים זה בזה, שפריר שמים עדינים וזכים, מלאים חן ותפארת, על הככר הגדול של כנסת ישראל בגולה. ורק ע"י הויתו ושכלולו של חוג שחקים זה יכול להתכונן יסוד ארצי ותחיה מעשית לישראל בארץ אבות, עם כל הנטיות הריאליות העוזרות אותה בימינו. שאמנם גם הן אינן אלא מכשירות אל התנועה הפסיכית האלהית.

 

קובץ ז קלח. בסגולת ישראל חדר החפץ העליון, ההבהקה האיכותית, ובתורה שבעל פה, במוסרה, בחזיונה הסתום, למכסה עתיק, להסגר הטוב והאושר בשרידים היחידים, נושאי האיכות המציאותית. ראיתי בני עליה והם מועטים. יו"ד קטנה שבאותיות, וצדיקים מועטים הם, אבל הם הם המרובים באמת, המרובים ביחידיותם ובמיעוטם, הנושאים את הריבוי עמם ועליהם. התפרצה הנטיה הרגזנית והזרה לנטיה הכמותית, באותה הצורה המחפירה של המינות, שרצתה להכניס את העולם האלילי במלא טומאת זוהמתו אל תוך המחנה, את כל הטמאים אל משכן ד', אשר יסאבוהו בזוהמתם. וכנסת ישראל נושאת היא את דגל השמירה האיכותית, שרק היא תציל גם את הכמות, רק היא תעלה את העולם ואת כל היקום, ותתן שאר ותקוה לכל בריה, מה שהכמותיות הגסה סופה לכליון, כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו.

ותלמידיו של משה נתכנסו בכניסה פנימית, לשמור חותם בתוך חותם את הסגולות העליונות, לטובת האיכות ולטובת הכמות גם יחד.  עומדים הם עמי הארץ מבחוץ, נתמכין הם על ידי תמכין דאורייתא, שהם יכולים להחזיק בהם, והכל יבנה ויתכונן. נטתה החסידות האחרונה כלפי הכמותיות, חפצה להכניס את עמי הארץ כולם, על ידי התגברותה של התפילה על התורה, של האמונה הדבקותית בצדיקים על יסוד השימוש של תלמידי חכמים ותמיכתם הרציונלית. יש בזה קצת פסיעה כלפי בר, דוגמת החפץ של התפשטות הכמותיות העולמית, דוגמת הכנסת ערב רב בתוך המחנה, אבל כבר הוכנו הכנות רבות של יפגעו הענינים במרכזי החיים.

להיפך, החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית בצורה מקודשה בקדושת ישראל, התקשרה אל התורה ואל המצוות על ידי קישורים חזקים. ואם אמנם היתה כאן צליעה, והאבידות שנשמטו במהלך המתרחק מהתחום, מעיר המקלט, עד לא הגיע הזמן, הנן גם כן רבות, אבל סוף כל סוף כל אחוריהם ביתה, והוכן תוכן קדוש ועזיז וקצת בראי זה, לבסס אחר כך על ידו, אחר מירוקו, את העזיזיות של ההצלה בכללותה. ובגמר העבודה של החטיביות המיוחדה שלה, ואחרי הנשר העלים שנכמשו, שיבשו ושנפרצו, הניצוצות שנדעכו, הולך ושב הכל לאותה התשוקה והשיכלול העליון והמתוקן, שגזירת הקב"ה ורצון הצדיקים מתגלים בנקודת יחודם, באותה התכונה התמציתית של המוחין העליונים, המחשבות הכוללות כל מראש ועד סוף, שהן מחוננות כל, מאשרות כל, מתקנות כל ומפארות כל. אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ד', ונראה בשמחתכם והם יבושו. נכרים יבושו, וישראל לא יבושו, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו.

 

אדר היקר ועקבי הצאן  / אדר היקר  / עמוד כה

בחג השבועות, שנת תר"ב או תר"ג, נולד תאומים להגאון החסיד ר' בנימין ז"ל, שהיה אז אב"ד בעיר שילעל, ובסוף ימיו אבד"ק ווילקאמיר. הגאון ר' בנימין ז"ל היה מצויין גם בדורו, דור דעה של גאוני עולם וצדיקים, בכשרונותיו הנפלאים ותכונות נפשו העדינות נקשרו יחד עם אהבת התורה, אהבה בלי מצרים, ועם החסידות וקדושת המדות כאשר נביט על תכונת הדור ההוא נכיר את יד ד' הנוהגת בשלשלת התולדה, לפני בא הירידה הרוחנית שבדורנו התגברה התנועה הרוחנית במחנה ישראל. הקדושה, החסידות, אהבת תורה ויראת שמים, התרחבה ביחוד בין לומדי התורה, במדה גדולה ונפלאה כדי לצבור בר לשני הרעב אשר החלו לבוא אחריהם. החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, ע"י רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט ע"י ההתגברות של הנטיה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, ע"י הנטיה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם ע"י התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.

שני הכחות הללו התחרו זה בזה, לנטע כל אחד את הטוב אשר יראה בחבירו עפ"י אותו הצביון המיוחד לו, ושניהם יחד היו חמושים נגד ההשכלה הברלינית ; אשר אף שהיתה מוצאת יסוד נכון לה באומה בתור תביעה אנושית כללית, שתוכל רק להיות מצטרפת ומלוה את היסוד העקרי, האידיאל הלאומי היסודי, אהבת שם השי"ת, ואהבת תורתו ומצותיו, ובכלל גם אהבת המוסר הישראלי דוקא ע"פ אותה המטבע שחקקה לה האומה לדורותיה, ע"פ השפעתה של תורה, המחוברת מקדושת שם ד' אלהי ישראל, וקשר ברית אבות הנצב עדי עד בעומק החיים הטבעיים והפנימיים שלה בכללותה, שמכל אלה יחד נובעת היהדות המעשית בכל פרטיה קדושתה והדרה.

ואם היתה אותה ההשכלה שומרת את תפקידה, שלא להתנשא במקום אידיאל כללי, ע"י התעטפות בטלית של תכלת, לא היתה מוצאת כ"כ מכשולים על דרכה. אבל היא התנשאה מיד לתפוס את רסן האומה בידה, ולשפוך במקום ממשלה חומרית, ממשלה רוחנית על בני הנעורים, ע"כ היה הדבר מוכרח להעמיד לה מתוך האומה כחות גדולים לבצר את כחה ולהשפיל גאותה, בקרב העם פנימה, ע"י הגדלת הכחות הפנימיים הבאים מקדושת ישראל העצמית, הכחות שאינם צריכים להמתין עד שיתנו אומות העולם עליהם הסכמה, כי הם בעצמם, "חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו, ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל".

השיתוף של הוכחות לשלילת השלילה, המתפרצת לבוא אז ע"י התנועה הברלינית הזרה, הגדיל את היחש בין החסידות וההתנגדות, עד שאף טרם שנפסק זרם הנגוד בפועל, כבר החלו הכחות לפעול זה על זה באופן חיובי. החסידות התאמצה גם היא ביותר לדאוג הרבה בעד קיום התורה בפועל, לשמירת הפרטים ורוממות הערך של עיון ההלכה והרחבתה, הכל אמנם ברוח החסידות ובמטבע העיקרית שלה, להיות הרגש של הקדושה הפנימית השלהבת העולה מאליה מכל אלה. וההתנגדות התגברה ג"כ להכניס ביותר את כל הכח של נטית הקדושה באהבתה של תורה, ובשקידה עליה מאהבה, ותראה להגביר את יסוד שקידת התורה, בגרסא ובעיון, במדה גדולה כ"כ עד שהיא בעצמה תתן מזון נפשי, גם אל הרגש הפנימי, ותשפיע על קדושת המדות ורוממות המוסר בכלליו.

 

אגרות הראיה  / כרך א  / רסו

ואיני מוצא את עצמי בזה רואה את חזון השלמות כ"א בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשית הגשרים בין התהומות המפרידים, – זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כ"כ ניגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון תברא לנו ספרות שלמה, שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה, שעתידה לצאת מעבודה זאת, שהיא אחודה של האומה בפועל, בשאיפה ברורה למטרתה המרכזית, תשובתה אל חסנה בארצה מרום עילויה. והנשמות הטהורות, המלאות כ"כ אהבה כללית לעמן, אין לתפוס אותן כלל בשביל ביטויים אחדים או סגנוני הלכות. כל אלה מתישרים כשהדברים באים לידי מעשה, ויותר מכל יתישרו כשיבא התור למעשה כללי של הנהגת האומה.

 

אגרות הראיה  / כרך ד  / אמד

ב"ה, [להרש"ז סלונים ביפו] – יט' תמוז תר"פ

שלום וברכה,

תודה רבה על מכתבו היקר, בתשובתו על שאלתי את נבוני דבר, ע"ד תחית הקדש. אמנם גדול ונשגב הוא הלמוד במקצוע החב"ד, המקצע המחכים והמאיר ביותר את תורת הרב קדוש ישראל הבעש"ט נ"ע, שבודאי לגאולה הוכן. אמנם אני רגיל תמיד להעיר את גדולי עמנו, שלא להסתפק רק במקצוע אחד, גם בחלק הרוחני שבתורה, כמו שאין אנו מסתפקים בחלק המעשי רק בדרך אחד ובשיטה אחת. וסדרי למודינו ההלכותיים מרכבים הם מכל השיטות של רבותינו הראשונים והאחרונים, כמו כן ממש מוכרח להיות במקצע הרוחני, יחד עם המקצע של החב"ד צריך לשנן את חכמת חכמינו הקדמונים, החוקרים האלקיים, עד הדורות האחרונים. וכן כל שיטות המקובלים וכל ארחות גלויי הרזים של הגר"א ז"ל ותלמידיו. וע"י השתלבות הרעיון והרחבתו יצא אור גדול לקדושה ולגבורה ולדרכי שלו' בכללות האומה, ומכל הרוחות יחד יתנוצץ אורו של משיח בהתחלת- הופעותיו, להאיר את דרכי תחיתנו. ואם אין כל כשרון מוכשר לכך, צריכים אנו שיחידי הסגולה אשר חלק להם ה' בינה, יהיו המתחילים בדרך הקדש הזאת. וע"י ביטוי האורות מעברים שונים יצאו כלי-חפץ למעשה, וחכמת עולמים תופיע על ת"ח שבא"י, לבאר בשפה ברורה את דרך הקדש בעד כל ישראל, ולהופיע ג"כ מאורי אורים, בעד כל העמים כלם ללכת באור ה'. ותהי' פעולת קדש זאת עטרת התפארת של כל התחי' הלאמית, והאבן היסודי שעליו יבנה כל התכן הפוליטי אשר לישראל בא"י.וכמש"כ והלכו גוים לאורך וגו'.

והנני בזה ידי"ע.

 

אגרות ד, אמד. אמנם גדול ונשגב הוא הלמוד במקצוע החב"ד. המקצע המחכים והמאיר ביותר את תורת הרב קדוש ישראל הבעש"ט נ"ע, שבודאי לגאולה הוכן. אמנם אני רגיל תמיד להעיר את גדולי עמנו, שלא להסתפק רק במקצוע אחד, גם בחלק הרוחני שבתורה, כמו שאין אנו מסתפקים בחלק המעשי רק בדרך אחד ובשיטה אחת. וסדרי למודינו ההלכותיים מרכבים הם מכל השיטות של רבותינו הראשונים והאחרונים, כמו כן ממש מוכרח להיות במקצע הרוחני, יחד עם המקצע של החב"ד צריך לשנן את חכמת חכמינו הקדמונים, החוקרים האלקיים, עד הדורות האחרונים. וכן כל שיטות המקובלים וכל ארחות גלויי הרזים של הגר"א ז"ל ותלמידיו.

 

אורות  / ישראל ותחיתו  / כד<אורות מא כד>

יֵשׁ רוּחַ מְמֻזָּג שֶׁמִּתְעָרֵב יָפֶה עִם הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, עִם סִדְרֵי הַמַּעֲשִים וְהַנְהָגוֹת הַמִּדּוֹת, אֵינֶנּוּ נִכָּר כָּל-כָּךְ בִּפְעֻלָּתוֹ לְעַצְמוֹ, אֲבָל הוּא מְגַלֶּה אֶת כּחוֹ הַנָּאֶה וְהַמְסֻדָּר בְּכָל עֵת שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּבָר לִידֵי תַּלְמוּ ד וְלִידֵי מַעֲשֶה. זֶהוּ רוּחַ הַהֲלָכָה, רוּחַ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, הַמְסַדֶּרֶת אֶת הַקּדֶשׁ בְּארַח הַחַיִּים. כְּשֶׁרוּחַ זֶה מְתֻקָּן וּמְשֻׁכְלָל כָּל צָרְכּוֹ הֲרֵי הוּא נַעֲשֶׂה כִּסֵּא וּבָסִיס לְרוּחַ עֶלְיוֹן שֶׁל הָאַגָּדָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשׁוֹטֶטֶת בגָבְהֵי מְרוֹמִים וְתוֹפֶסֶת אֶת הַמַּאֲוַיִּים הַנִּצְחִיִּים. אָמְנָם יֵשׁ רוּחַ-סַעַר, שֶׁאֵינוֹ מִתְקַשֵּׁר עִם הָרוּחַ הַמְמֻזָּג, פּוֹרֵץ הוּא גְּדָרִים וְאֵינוֹ מְחַכֶּה לַסִּדּוּר הָעוֹלָמִי שֶׁיְּבֻסַּס, לְסִדְרֵי-הַחַיִּים וְתֵאוּרֵיהֶם שֶׁיִּתְאַחֲדוּ בְּמֶזֶג הַקּדֶשׁ וְהַטּוֹב, וּמִגָּבוֹהַּ יִדְאֶה עַד עָמְקֵי תַּחְתִּית בְּלֹא סִדּוּר. לֹא יוּכַל לְהִתְעָרֵב עִם חַיֵּי בְּנֵי-אָדָם הַמְסֻדָּרִים, מֻכְרָח הוּא לָקַחַת לוֹ לְעֵזֶר אֶת הַחֻצְפָּא, הָעַזּוּת וְעוֹד מִדּוֹת רָעוֹת כָּאֵלֶּה. לְצרֶךְ שָׁעָה, לְעֵת מִלְחָמָה יֵשׁ שֶׁרוּחַ זֶה נָחוּץ הוּא, אֲבָל אִם יִרְצֶה לְהִקָּבַע לְסֵדֶר חַיִּים קְבוּעִים לֹא יֵרָצֶה. פֵּרוֹת מְסֻדָּרִים וּקְבוּעִים לִהְיוֹת רְאוּיִים לְמִחְיַת דּוֹר דּוֹרִים לֹא יִתֵּן. יִתְגַּדֵּר בְּאַגָּדָה עֶלְיוֹנָה, בְּחָכְמוֹת נִסְתָּרוֹת, בְּהֶגְיוֹנוֹת עֶלְיוֹנִים, בְּמַחֲזוֹת גְּדוֹלִים, בִּפְלָאִים וּבְמוֹפְתִים, בִּתְפִלָּה שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ, בִּסְגֻלּוֹת שֶׁל קִשּׁוּר נְשָׁמוֹת וּבִפְלִיאֵי פְּלִיאוֹת שֶׁל נְהוֹרִים וְשֶׁל מַחֲשַׁכִּים, אֲבָל אוֹתוֹ הַיּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, הָאוֹר הַמָּתוֹק הַמְתֻקָּן וְהַמְקֻבָּל, "מֵימֵי הַשִּׁלֹחַ הַהלְכִים לְאַט" 156, זֶה יֶחְסַר לוֹ. בְּיִשְׂרָאֵל יִגָּלֶה רַק בְּצוּרָה שֶׁל סַעַד לְעֵת רָעָה, לְבִצּוּר חַיִל בְּעֵת זַעַם לְעֵת קְרָב וּמִלְחָמָה, וְהִיא בָּאָה לְתִקּוּנָהּ הַשָּׁלֵם כְּשֶׁהִיא מִתְחַזֶּקֶת וּמִשְׁתָּרֶשֶׁת בַּיַּהֲדוּת הָעַתִּיקָה תּוֹרַת הַפְּרוּשִׁים, לְכָל גָּדְלָהּ, אָרְכָּהּ, עָמְקָהּ וְרָחְבָּהּ, עִם כָּל עֲמָקֶיהָ וַהֲרָרֶיהָ, עִם כָּל חֵילָהּ, עֻזָּהּ וְתָקְפָּהּ, שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת אֶת הַכּל, אֶת הַמַּעְלָה וְאֶת הַמַּטָּה, עִלִּית וְתַחְתִּית כְּרוּכִים בָּהּ. הַבָּא בִּרְשׁוּתָהּ וּבְכחַ עָצְמָתָהּ אֶל הָעֲלִיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, אֶל הַפַּרְדֵּסִים הַגְּנוּזִים, הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ בְּמִגְדַּל עז ד' מְלֵא בִּטְחָה, וְכָל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַנִּמְשָׁךְ עַל פִּי תּוֹרַת אֵם יוּכַל לָבוֹא לְאוֹר חַיִּים נֶאֱמָנִים, מְסֻגָּלִים לִתְחִיָּה שְׁלֵמָה, בְּלֹא פֶּרֶץ וּבְלֹא יוֹצֵאת 157, וּמִפְּנִימִיּוּת רוּחוֹ יֶחֱזֶה חָזוּת הַכּל וּבְשׁוּבָה וָנַחַת יִוָּשַׁע.

 

קובץ ח רכט. אותם הגדולים שהיו מטבע נפשותם בעלי אגדה ושירה, והצד הפיוטי שבנפשם היה גדול ועצום מאד, לא היו יכולים למצא קורת רוח בתלמוד ההלכות מצד עצמן, אלא מצד המקוריות שלהן, שכולן נובעות הן ממקור מים חיים של האורה האלהית שבתורה, שהדבקות האלהית היא עיקר יסודה. על כן דרשו תמיד שעסק התורה יהיה בדבקות, וחייבו להתבונן ולהניח זמנים רבים מגופי תורה גם באמצע הלימוד, כדי לפנות את הלב לרעיון הדבקות האלהית – כל אחד ואחד לפי כשרונו וטהרת רוחו ועומק הדעת שלו. אמנם אותם שהיו בעלי שכל הגיוני, והשכל המנתח והמעשי היה אצלם חי ומלא כח, הרגישו שפעת עונג ומילוי נפש בנתוח ההלכות ובציוריהם המעשיים, והרגישו בעצמם ריווי רוחני ותכונת עבודה מלאה מעצם התלמוד לבדו. על כן הוכיחו שעצם הלמוד ההלכותי הוא המכוון התכליתי, ופינוי הלב באמצע התלמוד אל ההכנה של הדבקות, הוא בכלל בטולה של תורה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי לאחרונים עצמותה של ההשכלה התורית בכל מקצעותיה היא בעצמה מקנה להם את התכונה האצילית של הדבקות השירי או ההרגשי, וק"ו המדעי התבונתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרחבות דברים בענין תפקיד החסידות

 

אורות הקודש  / חלק א  / עמוד צד  / הקבלה המעשית והעיונית – עה

הקבלה המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה הרבה שמחה, מצד הגודל היופי הטוב והתפארת. אמנם יש בה גם כן הרבה עצבות, ונטיות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא והטומאה, שהאדם מלופף בה, בעונותיו, ועונות אבותיו, עונות העולם, וחטאי העולמות, בנטית רצונם המוגבל. הציור להתנשא ולבטל את כל הרע והחסרון לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא מלאה כובד ראש. הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר נתבארה בחסידות החדשה, של הדורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע אינו כי אם דמיוני. אם כן יש בבירור הדעת, והגברת הרוח, להפך הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה, ורוממות נשמה, צריך למלא את הכל.

 

אורות הקודש  / חלק ב  / עמוד שצט  / ההשקפה האלהית הכוללת – ו

טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה. ביחוד החולשה מתעוררת על ידי ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש על ידי ההקבלה במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי. אבל מכל מקום אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.

פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות. האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא על ידי ההצטירות הראשונה, מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפני עצמו בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם, לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, אם כן השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה, וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מכל מקום אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הויתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף. אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מכל מקום סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה הראשונה. אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי ההשקפה הראשונה, ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. ד' בהיכל קדשו. אך אף על פי שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מכל מקום העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו על פי ההסתכלות התדירית העליונה הזאת, ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, על ידי הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.

 

פנקס י"ג קיז. השיטה השפינוזית עם סיגיה יחד, היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל. על כן היתה יד ד' בהרגשה על הרבנים הצדיקים באמשטרדם להרחיקו מישראל. היא חוללה את העת החדשה, עד כל רעותיה, ובכלל האנטישמיות, עד ששפינוזה וביסמרק הם דוגמת בלעם והמן. אם לא הורחק, היה מתערב עם כלל ישראל והיה מחבר חיבורים עקרים, והיו מתקבלים כערך מורה נבוכים הכוזרי וכיוצא בזה. ובודאי עם זה היה מחבר איזה חידושים תורניים בהלכות או בהגדות כפי כשרונו, והיו גורמים להתקבלות דיעותיו באלהות, והיו חלילה גורמים לפוצץ את יסודם של שונאיהם של ישראל, אלא שהיו מתגלות התולדות בימים הבאים ובמסיבות רבות. אמנם מתוך שהי' עם כל זה מזרע ישראל, על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי, שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל תוך המחנה. המתחיל לצרפו הרמבמ"ן, ולא גמר את תיקונו. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא מצרף, מפני שלא היה לו צורך למקורו, כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה. ועדיין לא נגמר העיבוד, והולך הוא ונגמר, וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך.

 

אורות התחיה  / לה<אורות פא לה>

כָּל מַה שֶּׁמַּקִּיף אֶת הַמְּצִיאוּת בְּכָל הַדְרָגוֹתֶיהָ, בְּהַשְׁפָּעָה רוּחָנִית מוּסָרִית וּקְדוֹשָׁה, צָרִיךְ לְטָהֳרָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. הַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כּולְלִים אֶת רומְמוּת אֲצִילוּת הַהַשְׂכָּלָה וְאֶת תַּחְתִּית טָהֳרַת הַדָּם, הַבָּשָר, הדִּמְיוֹן וְהָרֶגֶשׁ, וּבִשְׁבִיל אֵלֶּה הַשְּׁלַבִּים הַתַּחְתִּיִּים, הַמְקֻשָּׁרִים לִכְלָלוּת הַכּל בְּאִגּוּד חַי, נִדְרֶשֶׁת הִיא הַטָּהֳרָה הַמְדֻיֶּקֶת. הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה לְבַדָּהּ, הַמְכֻוֶּנֶת אֶל הַדַּעַת, וּמְמַלְּאָה בָּזֶה אֶת תַּפְקִידָהּ, בְּתִקְוָה שֶׁמִּמַּעְיָן הָרוּחָנִי יִטְהַר הַכּל, הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה כָּל-כָּךְ לִפְרָטֵי טָהֳרָה מַעֲשִׂית, "הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ד' – מָה אֵשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה" 145. הַחֲסִידוּת הָאַחֲרוֹנָה פָּנְתָה אֶל הָרֶגֶשׁ וְהַדִּמְיוֹן יוֹתֵר מֵאֶל הַשֵּׂכֶל וְהַמַּעֲשֶׂה, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הֵעִירָה הַרְבֵּה אֶת תְּבִיעַת הַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית. לְכַתְּחִלָּה בִּימֵי עֶזְרָא הָיְתָה הַמְּגַמָּה לְקַשֵּׁר אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל הַקּדֶשׁ וְהַמִּקְדָּשׁ, גַּם בַּצַּד הַתַּחְתִּיתִי שֶׁהוּא אֶחָד מִדַּרְכֵי הַחִנּוּךְ הַכְּלָלִים שֶׁל הָאֻמָּה, וְהֻבְלְטָה הַטָּהֳרָה 146. הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת הַכּחוֹת הָרִגְשִׁיִּים וְהַצִּיּוּרִיִּים, יַחַד עִם גְּבוּרַת הַחַיִּים וְהַמְּנוּחָה הָאֶסְתֶּתִית וְנִשְׁאֲרָה הַשְׁפָּעַת הַשֵּׂכֶל, בִּדְלִיגָתָהּ הָרוּחָנִית, מְצרֶפֶת אֶל הַמַּעֲשֶׂה. מְקוֹם הַשְּׁלַבִּים הָרוּחָנִיִּים הַמְמֻצָּעִים: הָרֶגֶשׁ וְהַנְּטִיָּה הַבְּשָׂרִית נִשְׁאָר פָּנוּי, "אֵין לָנוּ שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזּאת" 147. יָצְאָה הַדַּיְּקָנוּת שֶׁל הַטָּהֳרָה מִכְּלַל הַחוֹבָה, וְנִשְׁאֲרָה קְשׁוּרָה בְּצִפִּיָּה אִידֵאָלִית, בְּמֻשָּׂג שֶׁל קְדֻשָּׁה וַחֲסִידוּת לִיחִידִים, עַד שֶׁבָּאָה הַחֲסִידוּת הָאַחֲרוֹנָה וְחָפְצָה לְשָׁתְלָהּ בֶּהָמוֹן. כַּמּוּבָן יֵשׁ כָּאן גַּרְעִין בָּרִיא, שֶׁצָּרִיךְ הַגְבָּלָה וּפִתּוּחַ, בְּיִחוּד רָאוּי הוּא לְהִתְגַּדֵּל בְּיַחַד עִם תְּחִיַּת הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּחִבּוּר הַהַגְדָּלָה שֶׁל הַשִּׁקּוּעַ בְּרוּחָנִיּוּת, מִצִּמָּאוֹן בָּרִיא וּמִדֵּעָה קְבוּעָה וּמְסֻיֶּמֶת לְהַבְראוֹת אֶת כָּל הָאֻמָּה וְאֶת שׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ בְּכָל תְּכוּנַת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ, שֶׁהַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית הִיא אַחַת מִגְּבוּרוֹתֶיהָ. "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל איְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה", וְעַל כֻּלָּם אָמוּר: "כִּי ד' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת איְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ!" 148 בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַגְּבוּרָה הָעֲמָמִית הַיִּשְׂרְאֵלִית מִתְגַּבֶּרֶת, מִיָּד מֻכְרַחַת לָבוֹא תִּגְבּרֶת הַטָּהֳרָה הַבְּשָׂרִית וְהָרִגְשִׁית, עִם כָּל תְּכוּנָתָהּ, וּלְהִזְדַּוֵּג עִמָּהּ, וְכָל אֵלֶּה הִנָּם מְכִינִים בָּסִיס לְמַעֲמָד חַי אוֹרְגָּנִי, הַכ ּוֹלֵל אֶת הַתְּחִיָּה כֻּלָּהּ, מֵרֵאשִׁית הַהַפְשָׁטָה הָעֶלְיוֹנָה עַד אַחֲרִית עַלִּיזַת הַחַיִּים וְרַעַם גְּבוּרָתָם 149. "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים" 150.

 

אגרות הראיה  / כרך ב  / תיד

בחשק אהבת קדושה ויראת ד. ותמיהני מש"כ כתר"ה, שהבעש"ט לא גילה עניני הקבלה להמון העם, – והדבר מפורסם שהוא ז"ל הי' אומר, שלימוד הקבלה ע"פ הספרים אין זה בכלל נסתר כלל, ואם אולי לא י' חפץ לדבר בזה בפני ההמון הפשוט, אכל לפני קיבוץ של ת"ח הלא גילה הרבה מאד ומפורסם הדבר שהיו לו עשיריות תלמידים שלמדו אצלו, ובודאי לא הי' מעכב מללמדם דרכי-הקבלה לפי שיטתו גם בהיותם מקובצים, ולא חש משום הא ד"אין דורשין", משום דגם הוא ז"ל כשיטת בעל ש"א הנ"ל ס"ל, דאין זה הלימוד שבדרך הבנה שכלית בכלל מע"ב ומע"מ.

 

 

פסקאות נוספות המכוונות לדיון זה ללא אזכור מפורש

 

  • קובץ א תתפא. הדבקות האלהית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד שכל ארחות החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל היחש להסביבה ולההיסתוריה הלאמית והגזעית, ולכל תורת המוסר והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם מתיחסים אליה בקשר אורגני – מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות, שהיא מדלדלת את האדם את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה הגדול. אבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רוחני ומעשי גדול, אז היא, רק היא עטרת החיים, רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל המדעים וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים. על ידה יזדככו הנפשות בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים ויראת המחלות, היסורים, העוני והמות, לא יוכלו להפריע את אורם המזהיר כל. באספקלריא של מקור החיים הכל נשקף, והכל מנוצח מעצמת גבורי כח, אשר אור החיים ממלאים את כל הגות רוחם ואת כל קרביהם. שמחת הנצח מעטרת אותם בכל עת, והוד הקודש מפאר את ערכם, ומזיו חייהם אור יקרות מופיע על כל העולם, על כל דורם, על כל אשר יחוש להיות נהנה מזיום. והתורה, שהדבקות האלהית היא מגמתה, בצורה של הרמת החיים כולם אליה, בצורה של התקיימותם של כל השכלולים המעשיים והחברותיים והכשרתם למגמתם העליונה, היא תורת החיים לכל העולם, שעתידה להיות המעין העולמי לאוצר רוח האדם.

 

פנקס הדפים ה [146]. ישנם צדיקים שעבודתם היא בדרך השכל והמחקר, והם מלאים חכמה והגיון, ואינם יכולים לסבול עבודה פשוטה של הרגש פשוט, שאין לו שרשים בשכל ברור. וישנם להיפוך, צדיקים כאלה שכל מדתם היא רק בעבודה של רגש פשוט, ואינם יכולים לסבול שום נטיה של חקירת השכל. וכל אחד מהצדיקים הללו יש לו אנשים רבים שהם בני גילו, וצריכים לדרוך בדרכי עבודתו. אמנם העוסקים בעבודת השכל, מתוך שהשכל הוא יותר גדול מהרגש, מכירים הם את מהותה של עבודת הרגש, ואף על פי שהם יודעים לפי תכונתם שעבודה זו לבדה אינה מספקת, מכל מקום לא יבזוה. אבל אותם שהם דבקים רק בהרגש, אינם מכירים כלל את מהות העבודה השכלית, ונדמה להם כאילו היא מלאה מכשולים ודרכים מקולקלים, ויזהירו בכל חום לב ובכל תוקף שלא יגע שום אדם בדרכים השכליים, ודבריהם נאמנים מאד לאותם האנשים שהם בני גילם, שדי להם הרגש הפשוט להיות להם למורה דרך בכל דרכיהם.

 

אורות התחיה  / ו<אורות ס ו>

יַחַד עִם שְׁאִיפָתֵנוּ לַמְּגַמָּה הָעֶלְיוֹנָה וּלְהַחֲזִיק לְעֻמָּתָהּ אֶת הַיְסוֹד הַמַּעֲשִׂי, אִם יִכָּשֵׁל כּחֵנוּ וְהַמַּשָּׂא הַמַּעֲשִׂי, הַמְחַכֶּה לְמִלּוּי כּחַ בְּהִגָּלוֹת בּוֹ וְעַל-יָדוֹ הָאוֹר הָאִידֵאָלִי הַגָּדוֹל, יִהְיֶה בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַנִּים כָּבֵד יוֹתֵר מִדַּאי מִפְּנֵי כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, נָתוּר לָנוּ עֵצוֹת נְכוֹנוֹת עַל-פִּי רוּחָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה עַצְמָהּ, עַל-פִּי דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה בִּמְלֹאָהּ, לְהָקֵל אֶת הַמַּעֲמָסָה בְּסִגְנוֹן כָּזֶה, שֶׁלּא יֶחְדַּל הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי מִפְּעֻלּוֹת שְׁאִיפָתוֹ גַּם רֶגַע בִּגְלַל הַהֲקָלָה הַמֻּכְרַחַת.

 

ועיין מאמר 2 לפנימיות התורה

 

 

אוצרות הראי"ה  / חלק ב'- ביאורים לשיטותיו – שנויי הבנה בביטויי הרב  / כה. יחסו של הרב ל"תנועת החסידות"

 

(אגרות, ח"א דף קס"א).

 

הרב מותח ביקורת על תנועת החסידות החדשה גם ב"גנזי הראי"ה", גאולה, עמ' 13 ("הופעת אור שלום של אליהו"), וכן שם "מתן תורה" עמ' 15 ("שתי דרכים… התפשטות כמותית"), במהדורה ב' של הספר, עמ' 67, 97 ושרשי הדברים בקבצים, קו"א פסקא צו; קו"ב קלא, קנו; קו"ה מ, סב, קכט; קו"ז לז, קלא, קלח.

 

  • גנזי ראי"ה ד צד– החסידות החדשה אמנם ירדה אל הכמותיות על חשבון האיכותיות, אולם היא השיבה מהמינות הרבה מהאורות השבויים אצלה, בביסוסה את הטבעיות האמונית. ואולם נלוו חסרונות-צליעה, אבל הם ילכו ויתקנו. קובץ ז קלח– סגולת ישראל ותושב"ע- ההבהקה האיכותית, המינות- התפרצות הנטיה הכמותית רגזנית להכנסת האלילות למחנה, החסידות- ההתפשטות הכמותית תוך לקיחת השלל הגנוב מהמינות
  • דרך התחייה- שאיפת החסידות החדשה בהשבת רוה"ק של בית ראשון לאומה , והתנגדות המתנגדים ועניינה
  • אגרת רסו- יפה לנו שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט
  • (אגרות ד אמד)
  • (ישראל ותחייתו כד)
  • (אדר היקר כ"ו)
  • אורות התחיה ו- אם יכשל כחנו בנשיאת המשא של הסדרים המעשיים של האומה בטרם שב אליהם מלוא תעופתם הפנימי, נתור עצות נכונות ע"פ רוח האומה ותורתה, להקל את המעמסה(ונראה שמתכוין כאן לחסידות החדשה)

–          אורות התחיה לה(וכן לו-לח)- תחיית שלבים הרוחנים הממוצעים ובמסגרתה תחיית נטיית הדמיון הקדוש, שהחסידות האחרונה החלה אותו. תחייה זו צריכה להיות מוכוונת ע'י השכל ועולם פנימי מקודש

  • אוה"ק א' צד- הקבלה העיונית האידיאלית נתבארה ביותר בחסידות החדשה, ומבארת הכל באופן ציורי, והטוב מוחלט והרע דמיוני, ולכן יש רק שמחה ואין עצבות
  • אוה"ק ב שצט- ההסברה הפנטאיסטית, שהזדככה מסיגיה ע'י החסידות החדשה
  • (אוה"ק ג קצט- שכלול הדמיון אינו הולם כי אם לפי אותה הערך שהשכלולים המעשיים והשכליים כבר מיוסדים)
  • קובץ א תתפא- (הערה לחסידות)- דבקות אלוקית אמיתית היא מתוך עושר רוחני ומעשי, ולא רגש בודד הגורם להזיה בטלנית
  • קובץ ב קנו- החסידות השתדלה להחזיר מעלת הצדיק לקדמותה
  • (קובץ ד נח)
  • קובץ ה סב- מיזוג שלושת זרמי היהדות המודרנית- האשכנזית של הצדיקים, החסידית של בעלי התשובה, והליטאית שיש בה את תמצית שניהם
  • קובץ ז קלא- תפקידם הזמני כענפים של תנועות החיים המלאכותיות ביהדות, כלאומיות, השכלה, והחסידות החדשה, אשר מתעוררות עקב חולשה בלשד החיים של כנס"י, והתעוררות כל תנועה בפני עצמה הולכת ומבריאה את האומה, ועם הבראתה ילכו תנועות החיים האלה ויתמזגו אל תוך כללות האומה, ולא יעמדו כתנועות חיים בפני עצמן
  • קובץ ח רכט- שני סוגי גדולים- בעלי אגדה ושירה, ובעלי שכל הגיוני מעשי.
  • מחברת בויסק א ב- יסוד מח' גר"א וחסידות- שההשלמה הלאומית צריכה שתעשה העיקר המעשה
  • (אגרות עמ' רלב)
  • הדפים ה 146- צדיקים בעלי עבודת השכל, וכאלה בעלי עבודת הרגש, ובעלי הרגש בצמצומם אינם מכירים ערך בעלי השכל(אולי הערה על ר' נחמן ביחסו לרמב"ם)
  • (קובץ ד קכט- יראת שמים קטנה השוללת את כל החוץ, לעומת יראת שמים של גדלות המתרחבת ומתגדלת על כל.)
  • פנקסי הראי"ה ג שלה- יסוד החילוק ביניהם מה גדול אור מקיף או אור פנימי.
תצוגה
תצוגה
תצוגה
© כל הזכויות שמורות
סגור